Mais dans la lumière

בלילות האחרונים יש לנו ג'ט לג נוראי ויוצא לי לישון ולהתעורר לא מעט פעמים. בקימות שמתי לב שאני חולם המון ורציתי לכתוב על ג' חלומות שיצא לי לחלום.

הראשון : אני יושב במן שולחן עבודה שמזכיר את שולחן הטכנאים שהיה לי בסלקום. הסמיכו ומינו אותי להיות שדרן ואמרו לי שזה הולך להיות מאוד פשוט. הדבר היחידי שאני צריך לעשות הוא לשים אוזנייות על אוזניי ובשעה שתיים וחצי בדיוק להתקשר למספר טלפון ולענות על שאלה שישאלו אותי בקשר לחלונות בלגיים. אני יושב שם ומחכה לשעת הקרב ובנתיים יוצאים להפסקה אנשים שאולי מכירים אותי. אחד מהם מסתכל לכיווני ואומר בבוז - "אז זה מה שאתה עושה עכשיו?" אני לא שם לב אליו וממשיך לחכות בדריכות לשעת השין. בשעה היעודה אני מנסה, אך לשווא, להתקשר למספר שנתנו לי ולא ממש מצליח. האצבעות שלי מתבלבלות ואני לא מצליח לחייג את המספרים הנכונים. אני מנסה שוב ושוב ולא מצליח וזה מתסכל אותי. ממש לקראת הסוף אני כמעט מצליח לחייג את המספר אבל מחליט לנתק כיוון שאני שומע את אחד האנשים האחרים שביקשו מהם להתקשר ומבין שהידע שלי בחומר דל עד כדי לא קיים ואין לי ממש מה להגיד על חלונות בלגיים. אני קם מהחלום ומרגיש שניתנה לי הזדמנות אבל פספסתי אותה.

השני והשלישי: קשורים אחד בשני. בחלום השני אני למעשה חולם שאני חולם ובחלום אני מביע תקווה להיפגש עם ט' ו י' חברתי וחברי מהעבר הרחוק שלא היה לי אתם קשר לפחות עשר שנים. כשאני מתעורר מאותו חלום אני יוצא החוצה כדי לפסוע במורד רחוב ולפגוש את אותה ט' מצלמת. אני עושה ל ט' פוזות של סטיב אוסטין (הילוך איטי) והיא מתפקעת מצחוק. אני ניגש אליה ואומר לה שחלמתי עליה ועל י' שאותו אני רואה משתרך לא הרחק מאחור. אני נפרד מהם ואומר להם שאני מקווה שאשוב לראותם בקרוב. אחרי הפרידה מתחיל חלום חדש. אני הולך ברחוב שמזכיר את הונג קונג אבל יכול להיות גם רחוב קטן בסוהו במנהטן. באחת החנויות אני רואה את חברי ש' ו א' שהחליטו לפתוח חנות לממכר כלי נגינה יפניים מעץ רוזווד. אני מברך אותם על פתיחת החנות ואפילו מקנה ש א' החליט לעזוב את מקום עבודתו בחברת ייעוץ גדולה בעיר לטובת הגשמת החלום. א' ו ש' עסוקים בניקיונות החנות לקראת הפתיחה ו א' נראה קצת חושש. אני מספר ל ש' על החלום הקודם שחלמתי ושהתגשם ואומר בצחוק שחבל שלא חלמתי ל מיליון דולר. אני נפרד מהחברים והולך ברחובות וקונה לי כל מיני שטויות (מצתים ומחק).

אחרי שסיפרתי את דבר החלום לשאתי ניסיתי להבין איך הדברים קשורים. נזכרתי ששלשום נפגשנו עם ש', בעלה ט' וזוג מקסים אחר י' ואשתו ח'. ש' סיפרה לכולם על שינוי כיוון מקצועי לתחום של ריפוי באמנות ובשובנו הביתה הרהרתי האם אפשר לרפא אחרים בעזרת צילום. הרגשתי שזה בהחלט יכול להיות ה"קריאה" שלי כיוון שאני מאוד אוהב לצלם , נורא רוצה ללמד ומאוד מעוניין לעזור לאנשים. באחת ההתעוררויות הליליות אתמול, כנראה לפני שחלמתי את החלומות שתיארתי, קראתי על ההבדל בן ריפוי בעזרת תמונות שמצריך מטפל לבן טיפול בעזרת צילום והנושא הדליק אותי. שלחתי לעצמי לינקים ואני מתכוון להתעמק בנושא ורק שואל את עצמי אם הדברים שחלמתי קשורים לעשייה. הגעתי למסקנה שאני צריך לשאול את עצמי שתי שאלות: 1. האם אני לא מעז לחלום כיוון שאני פוחד שחלומותיי יתגשמו? 2. האם בעקבות חלום (שיכול לבטא רצון אמיתי), אני כל כך לא מוכן ללכת עם דברים עד הסוף ולהביא את עצמי לעשייה אמיתית שבה אני מרגיש תורם ושלם עם עצמי?

Mais dans la lumière Paroles et musique: Jean Renard L'ombre étend son manteau Et ton corps est déjà bien plus chaud Et je vois dans tes yeux Une larme, un aveu Mais dans la lumière Tes yeux crient bien plus fort Je t'aime je t'aime je t'aime je t'aime Mais dans la lumière C'est une arène d'or Où je me bats au corps à corps Mais dans la lumière Tes yeux crient je t'adore Je t'aime je t'aime je t'aime je t'aime Mais dans la lumière C'est une eau bleue qui dort Où je me baigne encore La nuit revient bientôt Pour éteindre le feu de ma peau Et mon sang n'est plus fou Car tes yeux sont trop doux Mais dans la lumière Tes yeux crient bien plus fort Je t'aime je t'aime je t'aime je t'aime Mais dans la lumière C'est une arène d'or Où je me bats au corps à corps Où je me bats au corps à corps Je t'aime je t'aime je t'aime je t'aime Mais dans la lumière Tes yeux crient bien plus fort Je t'aime je t'aime je t'aime je t'aime Mais dans la lumière C'est une arène d'or Où je me bats au corps à corps Mais dans la lumière Tes yeux crient je t'adore Je t'aime je t'aime je t'aime je t'aime Mais dans la lumière

אבל באור מילים ולחן: ז'אן רנאר, שירה: מייק ברנט תרגום: שונית גל צל פרש גלימתו ובגופך פשטה חמימות ואני רואה בעינייך דמעה, חרטה אבל באור עינייך צועקות בחוזקה אוהבת, אוהבת, אוהבת, אוהבת אבל באור זו זירה של זהב בה אני נלחם גוף אל גוף אבל באור עינייך צועקות - אני מעריצה אותך אוהבת, אוהבת, אוהבת, אוהבת אבל באור יש מים כחולים בהם אני רוחץ שוב הלילה חוזר במהרה לכבות את האש בעורי ודמי כבר לא סוער כי עינייך כה רכות אבל באור עינייך צועקות בחוזקה אוהבת, אוהבת, אוהבת, אוהבת אבל באור זו זירה של זהב בה אני נלחם גוף אל גוף בה אני נלחם גוף אל גוף אוהב, אוהב, אוהב, אוהב אבל באור עינייך צועקות בחוזקה אוהבת, אוהבת, אוהבת, אוהבת אבל באור זו זירה של זהב בה אני נלחם גוף אל גוף אבל באור עינייך צועקות - אני מעריצה אותך אוהבת, אוהבת, אוהבת, אוהבת אבל באור

אני מקשיב ... ומה איתך?

השבוע ל י' היה איבחון אצל פסיכולוגית התפתחותית שהיא גם רופאת ילדים שאליה הגענו בגלל חששות ונורות אדומות שנדלקו במהלך השנים האחרונות. לפני שהוא הלך אליה ג' אשתי הסבירה לו שהוא הולך לרופא שמרפא במילים ומ' בתי המצחיקה אמרה שהיא גם רוצה ללכת לאותה רופאה כי היא לומדת כרגע בבית הספר מילים והיא לא יודעת מספיק כדי לתקשר. י' הוא ילד חכם שלא מוצא מנוחה, שמוסח בקלות וקשה לו לעמוד במשימות שונות שמצריכות קשב וריכוז - זאת למרות שלפני שלושה ימים היא הפתיעה אותנו בצורה בלתי רגילה שיש עם לגו חדש שקיבל ובמשך שלוש שעות תמימות הוא בנה שלב אחרי שלב ולפי ההוראות את הטירה של הארי פוטר. אתמול, אצל הרופאה, אחרי מבחנים שוונים שבדקו אספקטים אינטלקטואליים, רגשיים וחברתיים , המאבחנת ישבה איתנו לשיחה ואמרה לנו את מה שכבר ידענו - ילדכם הוא ילד נבון שכנראה סובל מהפרעת קשב מולדת , מה שבהחלט יכול להסביר את ההתנהגות שלו ואת הדברים שאתם מתארים. הרופאה גם דיברה על בעיות שמיעה, ראייה שצריך לנטרל וגם על השמנה, בעיות שינה והסתגלות למצבים חברתיים. הגישה שלה היא הוליסטית והרבה לפני תרופות, שבמקומות אחרים בעולם ששים לרשום אותם, היא דווקא הציעה לנו לשקול סט של פעילויות שונות שאנחנו צריכים לבצע כדי להקל את המצב ולעזור לו. היא דיברה על פסילת בעיות בריאותיות ע"י מומחים (אף, אוזן גרון, מעבדת שינה ואופטומולוג), על העובדה שדווקא צריך לספק לו מקום וזמן שבו הוא יוכל להוציא את האנרגיה העודפת שלו, על הצורך לפתח אצלו את הבטחון העצמי, על הצורך לחזק אצלו תחומי עניין אישי (למשל לגו) אח"כ על הקלות שונות שהוא יכול לקבל בבית הספר, וגם על קבוצות עבודה שבהם הוא יוכל לשפר את המיומנויות החברתיות שלו. הבעיה כמובן לא יכולה להעלם כי מדובר בפגם מולד אבל בהחלט אפשר ללמוד לחיות איתה ולמצוא אסטרטגיות שיעבדו כשמנסים להתמודד עם הבעיה ויותר מזה, סביר שאם נטפל בבעיות הנלוות (שמיעה, ראייה, שינה, שלא קשורות ישירות לאיבחון) נסייע לו מאוד. שיצאנו מהרופאה אישתי הסתכלמה עלי ואמרה לי שהיא חושבת שאני לוקח את מה שנאמר לנו מאוד קשה. אמרתי לה שממש לו. הסברתי שבאיזושהו מקום אפילו רווח לי כי מה שהיא איבחנה עשוי להסביר הרבה התנהגויות שלו ולכן אני דווקא שמח שעברנו איתו את התהליך ושעכשיו מוסכם על כולם שזו אכן בעיה ושצריך להתמודד איתה. אחרי האיבחון נסענו הביתה. הורדתי את י' בבית הספר, נישקתי אותי והלכתי ליועצת הנפש שלי שאיתה היה לי תור שנקבע מראש לצהריים המוקדמות של אותו יום. ליועצת סיפרתי את מה שהתרחש בבוקרו של אותו יום והסברתי לה שבפעם הראושנה מזה שנים הרגשתי שנולד לי שוב בן ושאני אוהב אותו מאוד. הסברתי ליועצת שלי שאני באמת מרגיש הקלה אבל יותר חשוב, אני מרגיש שאני יכול לקבל אותו כמות שהוא ולא לנסות לעצב ילד אחר בהזמנה. אחרי הסברים וניתוחים שונים היועצת שאלה אותי אם אני חושב שגם אני סובל מאותם בעיות ואמרתי לה שכן. היא פתחה את ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי בקטע שמדבר על הפרעות קשב וריכוז ועברנו על הסעיפים השונים ולמרות שהיא לא איבחנה אותי ראינו שאני עומד ברוב הקריטריונים ואפשר לאבחן אותי ככזה. הרמתי את ראשי ואמרתי לה שעכשיו שאני מבין שזה המצב, זה יכול לספק הרבה הסברים למצבים שבהם נתכלתי בעבר ושאלתי אותה אם אני אקבל את עצמי עכשיו כמו שאני מקבל את בני - נפרדנו בחיוך כי נגמר הזמן. לפני שיצאתי, היועצת שלי המליצה לי על ספר שכתב רופא שהיו לו ועדיין יש הפרעות קשב וריכוז. היא הסבירה שבספר הוא מסביר שאפשר לחיות עם הבעיות האלה ואפילו להצליח למרות הקשיים. שיצאתי ממנה נזכרתי בתוכנית הפרידה מלארי קינג - איש סופר איכותי ומעניין שלצערי לא יצא לי לראות יותר מדי תוכניות שלו. נזכרתי שכשראיתי את התוכנית האחרונה שלו התרגשתי מאוד ואפילו קינאתי בו על מה שהשיג בחייו וזה מאוד התחבר להמלצה של היועצת על הספר שכל אחד יכול להצליח ולהיות מאושר אם הוא בוחר להיות כזה.

אני

הבוקר קמתי שמח. כבר הרבה זמן שלא הייתי שמח. בינינו אין סיבה נראית לעין שתגרום לי לא להיות מאושר אבל אחנו בני האדם מסובכים ולמרות שכלפי חוץ לא רואים כלום פנימה הרגשתי רקוב ועצוב. קמתי מוקדם, סחטתי מיץ תפוזים, הכנתי קפה וסידרתי את תיקי האוכל של הילדים. ניסיתי להבין מה עשה אותי שמח. חשבתי על השיחה שקיימתי עם יועצת הנפש שלי בבוקר שתרמה להתרוממות הרוח. הרהרתי בשיחה שהייתה לי עם מעביד-התנדבותי-פוטנציאלי שגרמה לי אושר פנימי שכן אולי סוף סוף אנהל אינטרקציות משמעותיות עם יותר אנשים על בסיס יומי ואעסוק בדברים שאני באמת אוהב לעשות (צילום והוראה). אבל שניתחתי את הדברים קצת יותר לעומק, הבנתי שהדבר שגרם לי לשמוח הבוקר הוא העובדה שאתמול, גיליתי מחדש שאני אדם סקרן, מוכשר, אוטודידקט, יצירתי ושטוב לי עם זה! אסביר ... בני החל ללמוד לנגן על גיטרה ואתמול בערב הוא חזר משעור והדגים כמה דברים בפני. כיוון שאני מנגן על פסנתר הייתי סקרן להבין קצת יותר איך מייצרים צלילים דומים בגיטרה. מצאתי את עצמי משוטט באינטרנט וחוקר קצת יותר את העניין ואחכ רק לאחוז בגיטרה, לפרוט על מיתריה ולנסות את מה שלמדתי ... כזה אני ... אני מסתקרן, אני מתגרה אינטלקטואלית, אני חוקר ולומד קצת (מגרד בעיקר את השכבה העליונה ולא מגיע ברוב המקרים לליבה) ולומד עוד יותר כשאני מלמד את עצמי תוך כדי התנסות אישית בדבר האמיתי דרך הידיים או הרגליים. אז נכון שלא אהייה נגן גיטרה ואופיע על במות כי סביר (בגלל ההכרות שלי עם עצמי) שלא אכנס לעובי הקורה, אלמד לעומק את הפאן התאורטי ואשקיע שעות רבות באימון אבל שמחתי לגלות שוב שזה כנראה מה שמבדיל ביני לבן אנשים אחרים ושאני צריך להיות שמח שאלה הם הסגולות/המאפינים האישיים שלי שמבדילים אותי מההמון. שמחתי לגלות שוב שאין לי שום צורך להילחם בעצמי שאהייה אדם אחר למשל כזה שקודם לומד את התאוריה לעומק (כמו מהנדס) ורק אחכ מיישם אותה (תמיד באותה דרך ובעזרת אנליזה מתאימה) - זו הבנה בסיסית ביותר שהייתי צריך לרכוש לפני שנים (אבל אף פעם לא מאוחר מדי) ... למרות העבר, את שמי קניתי לי בעצמי, אני הוא מי שאני וטוב לי עם מי שאני כי זה מה שהופך אותי למיוחד.

"שלושה שמות נקראים לו לאדם: אחד מה שקורים לו אביו ואמו , אחד מה שקורים לו בני האדם ואחד מה שקונה הוא לעצמו" [ מדרש תנחומא פרשת ויקהל א']

לכל איש יש שם

זלדה

לכל איש יש שם

שנתן לו אלוהים

ונתנו לו אביו ואימו

לכל איש יש שם

שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו

ונתן לו האריג

לכל איש יש שם

שנתנו לו ההרים

ונתנו לו כתליו

לכל איש יש שם

שנתנו לו המזלות

ונתנו לו שכניו

לכל איש יש שם

שנתנו לו חטאיו

ונתנה לו כמיהתו

לכל איש יש שם

שנתנו לו שונאיו

ונתנה לו אהבתו

לכל איש יש שם

שנתנו לו חגיו

ונתנה לו מלאכתו

לכל איש יש שם

שנתנו לו תקופות השנה

ונתן לו עיוורונו

לכל איש יש שם

שנתן לו הים

ונתן לו

מותו .

הזדמנות לבחור, הנחייה להבדיל בן טוב לרע, הזדמנות ליצור עצמי עצמאי, קבלה אמיתית ללא פשרות ותמיכה אינסופית בבחירה

אחת הבעיות שתארתי בפוסט אחר הוא חוסר היכולת שלי לסמוך על אחרים. אני לרוב לא נותן צ'אנס לאחרים ומיד חושב מה לעזעזל הם רוצים ממני. אחרים הם הרבה פעמים רפלקציה שלנו עצמנו ולכן השאלה שצריכה להישאל היא מה אני רוצה מהם. במערכות יחסים שיש לי עם אחרים בן אם הם רק מתחילות ובן אם הם מתקדמות, אני למעשה שואל את עצמי מה אני יכול לקבל מאחרים וכיצד אני יכול לנצל אותם במקום לבוא טאבולה ראסה ולהבין כיצד בונים מערכת יחסים הוגנת שמושתת על אמון הדדי. אני עדיין לא מבין לעומק למה אני עוןשה את זה אבל זה כנראה מגיע מאיזשהו צורך אישי לקבל כי אני מרגיש שאין לי מספיק, שקופחתי, ששללו ממני דברים ... במילים אחרות, יש בי הרצון התמידי להשלים חוסרים ולא פלא שאני ממשיך לחפש ולבקש דברים במקום להסתפק במה שיש לי. גדלתי בבית שלא היו בו ספרים/עיתונים, שלא היה בו מספיק ידע עולם, שלא היו בו ארועים חברתיים. גדלתי בבית שלא סיפק מספיק הזדמנות לבחור כדי ליצור אצלי עצמי עצמאי, שלא סיפק הנחייה להבין מה טוב ומה רע (שהסביר שהכל תלוי בי ולמרות הידע שאני עשוי לקבל מאחרים, שאני זה שצריך לבחור מבן האפשרויות שאצור לעצמי) ושלא ידע לתמוך בהחלטות שקיבלתי ולספק את התחושה שהוא שם אם אצטרך אותו. בבית כזה חיקיתי את מה שראיתי וגדלתי להיות תלותי ולחכות שאחרים יגידו לי מה לעשות במקום לפתח ולטפח אישיות משל עצמי שעומדת על שלה ונאבקת על קיומה. קשה להאשים את הורי שלא סיפקו לי את מה שאני מצפה מהם הרי, לא היה להם ידע כללי (אמא סיימה כיתה ח' ואבי בקושי סיים כיתה ג' בגלל אותה מלחמה ארורה), הם גדלו וחיו את רוב שנותיהם הבוגרות במדינה קומוניסטית שבה לא היה מקום לאינדיבידואל - שבה כל פרט למד שצריך לשחות עם הזרם ולרצות את האח הגדול ובנוסף , הם היו מהגרים שהגיעו לארץ חדשה, שלא שלטו בשפה ,שלא הבינו את תרבות הצבר שמנסה להגדיר את עצמו וליצור אישיות חדשה יש מאין. בתור ילד אני לא ממש זוכר הזדמנויות שבהם ניתנה לי האפשרות לחקות פעילות של התלבטות .. הורי תמיד עשו מה שכולם עושים ולא שאלו את עצמם יותר מדי שאלות. הורי לא ניסו להיות אנידיבידואליסטים/קרייריסטים שנצרכו לעצור לרגע, לחשוב מה הם רוצים, מה האפשרויות להשיג ובאיזו אפשרות לבחור. הורי רצו שלא אהייה הם אבל לא לימדו אותי איך לעשות זאת. בשיחות אינסופיות לתוך הלילה, תמיד אמרתי לאשתי שכל חיי קיוויתי שהורי יספקו לי את אותה מקפצה לחיים, הסברתי שתמיד רציתי לדעת שהם מאחורי לתמוך בי בכל החלטה שאקח אבל תמיד היה לי נוח וקל לא להתבלט ולהתלבט. "אזור הנחמה" בתרגום חופשי מאנגלית היה האזור שבו אחרים עושים את הבחירות שלי ואני כאילו מתנגד (שלא לאמרכועס על שלא ניתנת לי האפשרות) אבל עושה בדיוק את מה שאומרים לי לעשות ... נו, פלא שאני מתוסכל? היום אני נמצא במצב קצת יותר טוב, אני אדם קצת אחר (היום אני לפחות מודע לדברים שאני עושה ומנסה להשתפר) ... במשך השנים פיתחתי אישיות (אם כי היא עדיין לא מגובשת סופית ויש כאלה שאומרים שאני אותו אדם ורחוקה היא הדרך לעצמאותי) , יש לי את האפשרות לבחור, יש לי את אשתי לתמוך בי אבל אני עדיין לא מעז ... אני עדיין תלותי שלא סומך על אחרים כי יש לי קונפליקט תמידי בן הרצון העז להיות אינדיבידואל (כי זה מה שהחברה המערבית המודרנית דורשת ממני) לבן הרצון העז שאחרים יקבעו לי את סדרי החיים (כפי שהיה עד היום) כי זה נוח ופשוט. השינוי טמון בעשייה - אני חושב שהמפתח הוא להגדיר את עצמך, לקבל אותך כפי שהינך ולהילחם על מקומך. מדהים לראות שבני הגדול י' הולך בדרכי. למרות שבשנים האחרונות אני ואשתי מנסים לספק לו את האפשרויות להתנסות/לבחור, את היכולת להגדיר את עצמו ואת הידיעה שאנחנו שם מאחוריו לתמוך ולא משנה מה תהייה בחירתו, הוא מעדיף להיות תלותי כמוני ולא לקחת יוזמה. כשאנחנו מספקים לו את האפשרות לבחור הוא לרוב המום ומבולבל שמנסה למקסם את ההזדמנות שניתנה לו אבל לרוב מפספס את העיקר ובגלל הבילבול מבקש שנבחר עבורו. אני מאשים את עצמי במה שקורה היום לבני ואני יודע שאני צריך לעבוד על עצמי ולעזור לו.

אגואיזם גרעיני

הבוקר ירד שלג צח על אזורינו. פתחתי את התריסים וגיליתי מחדש כמה יפה המראה זה. לא תהתכוננו כראוי לבואו ומכיוון שלא היו לנו הכלים הבסיסיים להתמודד עם השלג הקל, מיהרתי החוצה, הדלקתי את הרכבים והפעלתי את המגבים כדי להפריד את מעטה השלג משמשת המכונית. היה קר אבל גיליתי לשמחתי שהשלג לא הפך לקרח עדיין ושהמגבים הצליחו לטפל בשלג שהצטבר ולהפילו לריצפה. בחנייה המקורה שלנו, מצאתי את חפירה ישן שמיועדת לפינוי שלג וניקיתי את שאריות השלג מהשביל המוביל לבית כדי שהילדים יוכלו לפסוע בו בדרכם החוצה לבית הספר. חזרתי הביתה, סיימתי להכין לילדים את תיקי האוכל והודעתי לאשתי שאני לוקח את הילדים לבית הספר. אשתי אמרה שהיא דןןקא ממהרת לעבודה יום ולכן תשמח לעזור לי עם המטלה הזו. התעקשתי להבין מדוע היא ממהרת והסברתי לה שאין מה למהר ושאני אעשה זאת במהירות במקומה. אשתי, שמכירה אותי, הניחה לי לקחת את הילדים ואחרי שהם חבשו את הכובעים, הצעיפים והמעילים, הושבתי אותם ברכב לא לפני שהסבתי את תשומת ליבם לשלג שהספיק לקפוא במקומות מסויימים. ל"שלג הקפוא", הסברתי, "קוראים קרח ושפוסעים בשביל עם קרח צריך להיזהר כי אפשר להחליק וליפול". הילדים נהנו לבעוט בגבעות השלג הקטנות ומיהרו לרכב המחומם. הנעתי את הרכב לאחור בזהירות והתחלתי לנסוע לכיוון בית הספר. אחרי דקה או שתיים פתאום הבנתי שאני מסיע אותם כי אני לא סומך על אשתי. משהו לא מודע גרם לי להתעקש להסיע אותם ואחרי שניתחתי את המצב נפל לי האסימון שאני פשוט חושב שאני אעשה עבודה טובה וזהירה יותר בהשוואה לאשתי ולכן עלי לקחת את המשימה לידיים ולא לתת לה להסתכן ולסכן את ילדינו. המשכתי להסביר לעצמי שתת המודע שלי, לא רצה שהיא תבצע את המשימה כי הביטחון העצמי המופרז שלה עלול לגרום לה לנסוע מהר מדי, היא יכולה להחליק עם הרכב, להיות מעורבת בתאונה ולסכן את עצמה ואת ילדינו. סיימתי את הניסעה וחזרתי הביתה לאשתי שבדיוק סיימה להכין לנו קפה. הסתכלתי לעברה ואמרתי לה שאני חרא של בן אדם. הסברתי לה שלא נתתי לה לנסוע כיוון שלא סמכתי עליה מספיק. אז זה נכון שאני יותר מודע לעצמי היום ושאני נוטה לספר לה ולאחרים בצורה גלויה את מה שאני חווה אבל, זה לא בסדר שאני ממשיך להתנהג כך קרי שאני לא סומך על אף אחד חוץ מעצמי. שאלתי את אשתי הנבונה, שהייתה צריכה להיות מטפלת קלינית לטעמי, מדוע אני לא סומך על אף אחד. אשתי הציע שתי פתרונות. האחד, אני לא סומך עליה כי אני אגואיסט שחושב על עצמו. היא הסבירה שאני פוחד שיקרה לה משהו נורא וא אני אשאר בודד, בדיוק כמו אבי, נתון לרחמיהם של הסובבים אותי כי אני תלותי חסר חוט שדרה (היא לא אמרה את זה במילים האלו ... ההתלחה נכונה - ההמשך הוא תוספת שלי). הדבר השני שהיא הציעה הוא שאני לא סומך עליה שתטפל בילדים כיוון שבמשפחתי, רק מי שנמצא בגרעין הוא בן משפחה אמיתי שמותר לו לעזור ולטפל והתוספות העתידיות (החתנים, הכלות, ההורים של ..) לעולם לא יוכלו להיות שייכים לגרעין הזה ולכן הם לא ראויים לקבל לידם את האחריות הטיפולית בבני משפחה מדרגה ראשונה. במילים אחרות, לדבריה, אני לא מאמין שהיא מסוגלת לטפל כמו שצריך בילדים כי היא לא שייכת לאותו תא/גרעין משפחתי שהורי "השכילו" בטיפשותם לעצב ושרק הוא ראוי לשאת בנטל ובאחריות. נותרתי פעור פה, אני נוטה להסכים עם התאוריה שלה ורק שואל את עצמי האם זה הולך להשתנות בעתיד ... האם אוכל אי פעם לסמוך על אשתי ולשחרר לה חבל מנטלי? .... באותה נשימה (רק כמה שעות אחרי), אני אוסף את הילדים מבית הספר ואחרי שאנחנו מתארגנים בבית אני מחלק לכל אחד חטיף. אני מביא ל י' את הביסלי שלו וכדרכם של "פותחי שקיות" בוגרים לוקח לי מעשר (בסך הכל פיסה אחת) לטעימה. בני מסתכל עלי ודואג להבהיר לי במבט שהוא לא רוצה שאקח ממנו את הטעימה. אני מספר לאשתי על ההתנהגות החזירית משהו שלו והיא מוסיפה שהוא פשוט לא סומך עלי שאני אקח לו רק אחד. הדבר כניראה עובר בירושה גנטית ונשאלת השאלה מה אני צריך לעשות כדי לטעת בו תחושה של ביטחון שתגרום לו לסמוך גם עלי?

מה המקצוע שלך?

אתמול בלילה חלמתי חלום. אני לא ממש זוכר את כל פרטיו. אני כן זוכר שאחותי החליטה לברוח מהבית ושאני מנסה להתקשר אליה בסלולרי והיא לא עונה. בשלב מסוים אני מחייג שוב ומגלה שהיא נמצאת בבית הורי. אני מגיע עם בני התינוק ודופק בדלת. מולי עומדת כניראה חברה שלה חצי עירומה. אני מבקש לדבר עם אחותי והחברות שלה אומרות שעוד מעט. אני מבין את הרמז ויורד לחצר. החצר דומה לקניון ואני לןמעשה מגלה שהמבנה קרוב לבית שאני גר בו היום. בקומפלקס אני פוגש את אשתי, שנינו מסתכלים על הסניף החדש שדומינוס פיצה פתחו באותה פלאזה וצוחקים שעכשיו יש לנו סניף קרוב עוד יותר. תצורך קידום מכירות חברת דומינוס הוציאו לפלאזה את המטבח שלהם ובתוך המטבח אני ראוה את בני הגדול י' מקפיץ בהנאה לגובה מחבת שבו יש שלל נקניקים, בצל וגבינות. איך כל זה מתקשר אני לא ממש יודע. הדבר הראשון שנזכרתי בו הוא הרצון של בתי מ' לצלם בכל פעם שאני מצלם - היא מבקשת להתנסות בתחביב הרבה פעמים ואפילו פעם אחת אמרה לי שהיא רוצה להיות כמוני. הדבר השני שנזכרתי בו הוא העובדה שתינוקי הקטן ת' לוקח סירים ומחבתות ובתנועות של הקפצה מדמיין לעצמו שהיא מכין כנראה אוכל. אחרי החזיונות והזכרונות, השאלה היחידה ששאלתי את עצמי הבוקר הייתה האם בכל זאת אוכל להוריש לאחד מילדי מקצוע אם אני מגדיר את עצמי כחסר מקצוע ... ?

עיוות תפיסתי

אתמול קיבלתי אימייל מהמורה לעברית של י'. המורה רצתה לברר אם זה יהיה בסדר להעביר אותו ליום אחר. היא הסבירה שילד שלומד ביום חמישי ביקש לעבור ליום שלישי והוסיפה שמבנה הקבוצה של יום חמישי דומה בהרכבה וביכולותיה ליום שלישי כך של י' לא תהייה בעייה להיקלט בקבוצה החדשה. חיי אלוהי, שני הדברים שעלו לי לראש אחרי שקראתי את האימייל הקצר היו למה שאני אוותר - קרי למה שאצא פראייר, ומה יש שם בשבילי (בתרגום חופשי מאנגלית). באותם רגעים הרגשתי בלי שום סיבה מוצדקת וגלויה לעין שאני לא צריך לספק לילד השני את ה"תענוג" של המעבר מבלי שיהיה חייב לי משהו. יכול להיות שבתת מודע חשבתי על י' שיצטרך להתרגל לכיתה חדשה אבל יותר סביר שפשוט הייתי אנוכי ולא מוכן או מסוגל לתת לזולת מבלי לקבל משהו בתמורה. אחרי שנרגעתי קצת חשבתי על זה לעומק והבנתי שדווקא המעבר יהיה טוב גי י' התחיל לקחת שעורי גיטרה ביום שלישי כך שאם היה לוקח גם עברית היומן שלו היה עמוס דבר שלא היה מותיר לו זמן לעשות שעורים ובנוסף, נזכרתי שבן כיתה של י', ילד חמוד העונה לשם ד' לומד באותה קבוצה ממש של יום חמישי וי' מאוד יאהב את העובדה שהם "יסבלו" ביחד בשעורי העברית. מייד חזרתי למורה ואמרתי לה שעקרונית אני מוכן אבל אתן לה תשובה סופית לקראת סוף השבוע - כאילו שהיה לי משהו נוסף לבדוק .. ברור שרק רציתי למשוך זמן ולוודא שאני אכן לא פראייר שמוכן לחילוף. אחרי שחשבתי עוד קצת הרמתי לה טלפון והסברתי לה שנוכל להתחלף ושאני רוצה לדעת אם החילוף יהיה כבר השבוע כך שלילד מיום חמישי תינתן הזדמנות ללמוד כבר ביום שלישי הזה. המורה הייתה שמחה מאוד ונתנה לי את ההרגשה שאני חסיד אומות העולם שכן אני מוותר מבחירה על היום הכביכול מועדף על י' לטובת ילד אחר - היא כמובן לא הייתה מודעת לאינטרסנטיות שהייתה בי ולגועל הנפש שחוויתי בעקבות חשיבה ושיקוף שעשיתי על המחשבות שלי. הבוקר ראיתי בחור אפרואמריקאי בטלוויזיה שהסביר שהוא גדל בהארלם ב"פרויקטים" ועכשיו כשהוא "ידוען" הוא חוזר לקראת החגים לשכונה כדי לתרום כי הוא מאמין שכדי לקבל צריך קודם לתת. ההסבר הפשוט שלו גרם לי לתהות האם אני לא מקבל בגלל שאני מתקמצן כל כך לתת ... במילים אחרות האם חיי היו נראים אחרת אם לא הייתי כל כך עסוק במחשבות על למה אנשים עושים לי את מה שהם עושים ... והאם הם מחפשים לדפוק אותי ... ??? אני מאמין שהם היו בהחלט נראים אחרת ואני מוכרח לנסות להשתפר. שלחתי לאשתי היקרה את הקטע הנ"ל שכתבתי והיא הוסיפה בדאגה שאני לא מאמין שאנשים אומרים/עושים את מה שהם אומרים/עושים כי הם מתכוונים לעשות משהו טוב (קרי שהם לא רוצים להציע הצעות כדי ל"דפוק אותי"), שאני לא מוכן להיפתח כלפי אנשים (אני יוצר סביבי מעטה הגנה כדבריה), שאני לא מאפשר לאנשים להתקרב אלי, שאני מעדיף מיד להגיד לא כדי להתנתק משום שאני לא רוצה לחשוף את עצמי לסיכונים מיותרים, ושהסיבה שאני לבד ובדכאון כרוני היא בדיוק זו (הסיבות שתארתי) וזה מה שלא מאפשר להזדמנויות להיקרות בדרכי, זה מה שמונע ממני את ההזדמנות להכיר אנשים חדשים וזה מה שמונע ממני לחוות חוויות חדשות ומרתקות. למרות הביקרות שאני מקבל בחום ובאהבה, אשיתי היקרה אמרה לי באותה נשימה שאני צריך למצוא דרך לפרסם את השורות האלו כי היא מאמינה שהרבה אנשים יגלו בהם עניין מכיוון שאפשר להתחברלמה שאני כותב בקלות. היא המשיכה להרגיע אותי באומרה שיש רבים שחושבים ומתנהלים כמוני ועל זה עניתי לה: צרת רבים נחמת טיפשים.

יש לו (ולי) פוטנציאל לא ממומש

', הולך לכיתה ב'. י' יודע לקרוא ולכתוב ולפי גיליון הציונים האחרון שלו הוא עושה פחות או יותר מה שילד ממוצע בכיתה ב' צריך לעשות. בשבוע שעבר, הלכנו ליום הורים והמורה קיבלה את פנינו בחצאית אפורה ובחיוך. התיישבנו מולה בכסאות קטנים של כיתה ב' והמשפט הראשון שלה היה "יש לכם ילד נבון שלא מממש את הפוטנציאל הגלום בו". היא המשיכה לתאר את י' ואמרה שלמרות שהוא על הנייר אמור להיות מסוגל , בפועל, הוא לא מסוגל לשבת על התחת ולבצע משימה מא' ועד ת' כי הוא עובד מהר מדי... הסתכלתי על המורה ממושכות ולצערי, לא הייתי צריך להגיע עד אליה כדי לשמוע שהתאוריה שלי נכונה - ילדי במובן זה או אחר, הולך לחיות את חיי שלי . הרגשתי אשם כי מה שקורה לו לעניות דעתי נובע מהירושה שלי אליו ... גם אני הייתי ילד (עודני) שלא ממש גילם את הפוטנציאל שלו למרות שהיו לו את הנתונים המתאימים. היום בבוקר דיברתי שוב עם אשתי והיא שאלה מדוע אנחנו לא שמחים ... הרי יש לנו הכל, אנחנו בריאים, יש לנו ילדים יפים, נבונים ובריאים, יש לנו עוצמה כלכלית ברמה כזו או אחרת, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו דברים רבים ובכל זאת משהו חסר. אמרתי לה שאני עצוב כי אני לא מצליח לממש את עצמי והוספתי שאני באיזשהו מקום מרגיש אני לא יכול לעשות זאת כי אני לא מרגיש שהיא יציבה מבחינת הקריירה של - למעשה האשמתי אותה בעצבות שלי. אשתי ענתה לי שהיא מרגישה שהיא לא יכולה לממש את עצמה כי אניח משדר לה עצבות ... כי אני לא ממצה את יכולותי ומוצא את עצמי ... מיהרתי לאמר לה שהמרכיב שלה בחוסר המימוש שלי הוא קטן קרי העובדה שהיא לא יציבה הוא רק תירוץ ושאני לא שמח כי אני עדיין לא עושה מה שאני צריך לעשות (אני לא יודע בדיוק מה אני צריך לעשות) ומה שאני צריך לעשות באמת הוא למצוא מה עושה לי את זה , לעשות את זה, להיות מאושר ולשחרר אותה מדאגות על עצבותי. בארוחת הבוקר אשתי ניסתה להרגיע אותי ואמרה לי שבננו לא יחיה את חיי כיוון שאנחנו (בניגוד להורי) הצלחנו לזהות את הבעיה שלו מוקדם ואנחנו מנסים למצוא עבורו פתרונות שיאשפרו לו לא להיכנס לאותו תלם שני צועד בו ולאותם נעליים שאני נועל שעל פניו לא כל כך קשה להיכנס אליהם כי המידה לא כל כך גדולה. אשתי בחוכמתה טענה שזה לא מאוחר עבורי ושאני יכול להשתנות - הדבר היחידי שאני צריך הוא באמת לרצות לעשות זאת!

רבע מאה

25 שנה ... מי היה מאמין? עברה רבע מאה מאז שסיימתי את כיתה ח'. בחור חביב ובדרן העונה לשם י' העביר הודעה בפייס וביקש מכולם לסנכרן יומנים לאמצע שנה הבאה שכן אז כיתה ח3 תחגוג מחזור כסף. מיד התחלתי לחשוב איך אני מגדיר את עצמי, מהם השגיי, וכיצד אני מעביר ימי. לאמר את האמת נכנסתי ללחץ - מה אני מספר לכל אלה שיפגשו אותי? מה אני אומר להם כדי להראות טוב (סיפור חיי)? מה אתאר כדי שאוכל לרצות את עצמי (לא כל כך בטוח שלהם אכפת מי אני ומהם קורותי) ... החלטתי לספר את האמת - אני עקר בית, סטודנט שעומד לסיים את לימודיו ושחולם להיות מורה וחשוב מכל - אני מתוסכל כרוני. המממממ מעניין ... איך הם זוכרים אותי? למי הם ציפו שאתפתח? האם התנהגותי ומעשיי לפני רבע מאה יכלו לנבא את מי שאני היום? התכתבתי עם כמה וגיליתי שסיפור חיי הוא לא כל כך משעמם - אז למה אני כל כך מתוסכל? החלטתי שחשוב לי להתגבר על כמה שדים מן העבר שממשיכים לרדוף אותי והתייצבתי בשלישית לטיפול ... אדווח על התקדמותו מעל גלי האתר בעתיד הקרוב ...

רק באמריקה ...

תראה לי מדינה אחרת בעולם שבה הבייביסיטר מגיעה לספק שרותי שמירה עם מרצדס כשבעל הבית נוהג בטויוטה ... הרי רק כאן, אפילו אם אתה חסר אמצעים, רק כאן אפשר לחכור מוצרים שבכל מקום אחר בעולם אפשר רק להביט בו בעיניים משתהות דרך חלונות הראווה ברחובות הראשיים של העיר ...

אם תנקה את הסביבה שלך, הסביבה תאפשר לך לחשוב בצורה נקייה ותזמין אותך לתפוס בשתי ידיים את מה שהחיים סביבך מציעים לך

הגעתי למסקנה שאני תקוע כי אני לא מסודר. איך אפשר להתקדם בהשגת היעדים אם השולחן שלך הוא שיקוף של החיים שלך? כיצד אפשר להשיג את המטרות שאני ממשיך לרשום על דפים לבנים אם יש ערימות של כביסה בכל פינה בבית? פתגם שאנני זוכר את מקורו אומר בתרגום חופשי שאם אתה תחייך אל אחרים הם ייחייכו אליך, העולם יראה לך יותר והחיים יחכייכו אליך ואני מוסיף שאם תנקה את הסביבה שלך, הסביבה תאפשר לך לחשוב בצורה נקייה ותזמין אותך לתפוס בשתי ידיים את מה שהחיים סביבך מציעים לך. אני די טוב בהצהרות ולכן מיד אמרתי לעצמי שבמקום ערמות הניירות, כלי הכתיבה, הבגדים שצריכים כביסה שזרוקים על הריצפה בחדר, הצלחות המלוכלכות ששוכבות בכיור ושאר מיני מזבלות סביב אתרים שונים בבית, אני אצור סביבה הרבה יותר מזמינה. אמרתי ועשיתי. ביום שישי האחרון תפסתי קריזה על עצמי ועל הילדים ומירקתי כל פינה בבית. הבית בהחלט היה מבריק ובאמת שיכולתי לחשוב בבהירות למספר רגעים. אשתי חזרה הביתה והיתה מאוד שמחה על היוזמה שלי. כמובן שכל הסיפור החזיק מעמד יום וחצי ולפני כמה ימים הבית חזר לסורו. שוב תפסתי קריזה על הילדים וצרחתי עליהם שאי אפשר יותר לחיות בצורה כזו ושאם הם לא יעזרו לנקות את הבית אני לא אעשה את העבודה שלהם ונחייה כמו חזירים בערמות של זבל. מוכרח להודות שהיית קצת קשה עם ילדי בן ה 8, 5 ו שנה וחצי ואחרי שנרגעתי קצת הבנתי שאם אני לא אשדר שאני מעוניין באמת שהבית יראה טוב הם לעולם לא יתרמו כתף להצלחת המשימה.

לחיות או לא?

לפני כמה ימים החלטתי שאני רוצה חופש לשעתיים, בנוסף רציתי לפגוש אנשים חדשים והאימייל שקיבלתי מהמתנ"ס המקומי בנושא קורס החייאה התאים לי כמו כפפה ליד. אחרי שתרמתי את תרומתי הצנועה לכלכה המקומית, הגעתי לקורס בשעה שנקבעה וחיכיתי ביחד עם המדריכים לאנשים נוספים שהבטיחו לפקוד את האירוע. המדריכים היו שמננמנים ומדושני עונג (מהדונאטס כנראה) וחשבתי לעצמי שהם לא הדוגמא הטובה ביותר לאנשים שצריכים לדבר על החייאה כי יש להם פוטנציאל גדול להיות מוצלים (מלשון להציל) ולא לתת החייאה לאחרים. אחרי שחיכינו כרבע שעה המדריכה הבינה שאף אחד לא יגיע והתחלנו את ההדרכה אני, בחורה נוספת ושני מדריכים - ממש הדרכה אישית. פלאי הטכנולוגיה גרמו לזה שהקורס הועבר בוידאו ואם לא הייתה בובה שהתאמנו עליה הקורס היה בהחלט יכול היה להיכנס לקטגוריה של הדרכה וירטואלית. בשלב מתקדם של ההדרכה, המדריכה ציינה שהקורס מתעדכן כל הזמן ובגירסה הבאה שלו כבר לא צריך לתת לאובייקט ששוכב הנשמה. לא הפסקתי לגחך שכן פתאום הבנתי שהמיתון פגע גם בניסיונות ההחייאה של הציבור שמינואר 2011 יקבל רק עיסויי חזה במקום קומבו של עיסוי והנשמה... לאן נגיע אני שואל?

פשר החלומות

התעוררתי הבוקר מחלום שאת תוכנו אני זוכר לפרטי פרטים ורציתי להעלות אותו על הכתב. בחלום אני מוזמן להיות מנצח של תזמורת בקטע מוסיקלי. אני עולה לבמה ומגלה שאין תזמורת, אני מתקדם לסוף הבמה וכשפני הרחק מהקהל אני מוצא במה קטנה עטופה קטיפה שחורה ואז אני מתופף עליה עם מקל מנצחים קטן - "הס" מוטל האולם. מצד שמאל של הבמה נכנס בחור צעיר ומבקש ממני להסיר את מפת הקטיפה השחורה מעל הבמה שזה עתה תופפתי עליה – לעיני ולעיני הקהל נגלה פסנתר כנף. הבחור הצעיר מבקש ממני לעזור לו לגרור את הפסנתר לקידמת הבמה. הבחור לובש גלימה שחורה עם צאוורון אדום (כמו של דרקולה), הוא מתיישב לנגן ואז אני רואה שהיד השמאלית שלו נראת כמו גירסה אלגנטית ופחות מאיימת של פרדי קרוגר – מן תותב כזה במקום אצבעות... הבחור מתחיל לנגן ואז באמצע הקטע עולה מתוך הפסנתר תורן של ספינה ומתוך התורן נפרש מפרש בצבע אדום והרוח באולם מטלטלת את הספינה המדומה עד שהיא שוקעת. למרות הדראמה שמתחוללת על הבמה, הפסנתרן ממשיך לנגן. שהפסנתרן מסיים את הקטע הקצר עולה לבמה לא אחר מאשר ווייל פרל (השחקן המוכשר שאת קולו אפשר לשמוע בסרט האנימציה שנקרא "מוח על" (בתרגום חופשי). השחקן שואל את הפסנתרן האם יש לו עוד קטע לנגן והוא אומר שלא. ווייל מחייך בשובבות ואומר שאי אפשר לאכזב את הקהל ששילם כרטיס מלא להופעה שלמה והוא מציע שהוא ישיר שיר ואני אתלווה אליו. ווייל מתחיל לשיר שיר באנגלית ואחרי שורה הוא מסמן לי לחזור אחריו. אני עושה את מה שהוא מבקש ממני בהצלחה במספר השורות הבאות (רובן קצרות) ואז מגיעה שורת המחץ הארוכה מדי ואני מתבלבל, שוכח את הטקסט ומתחיל לצחוק. השיר מופסק ואני מתנצל. הקהל מריע והמופע מסתיים. בסיום המופע אני הולך אל מאחורי הקלעים ולחץ את ידו של הפסנתרן שמספר לי שהשיר שהוא ניגן ושר הושפע מפנטום האופרה. באותה הזדמנות אני לוחץ את ידו של ווייל ואז מופיעה סלבריטאית גוצה חמודה שמופיעה בערוץ הילדים שכרגע אני לא זוכר את שמה. אני אומר לה ולווייל שהתבלבלתי בשורה הארוכה בגלל שהפסקתי להתרכז בשיר והבטתי בה. היא מחייכת. אני אומר לגוצה שאני די טוב בשירה מול ילדים ומבקש צ'אנס נוסף להופיע לצידה בעתידה. היא מחייכת שוב ומהנהנת בראשה. אני יוצא מהעולם ורואה כמה פרצופים מוכרים (נדמה לי שהם הורים של ילדים שבני הלך איתם לבית הספר בהונג קונג). אני יוצא מהמבנה ופוגש את אשתי שמספרת לי שהיה לה עוד יום "מגעיל" בעבודה. אנחנו צועדים בחוץ ומנהלים שיחת חולין דבילית על מזג האוויר ושואלים את עצמנו איך זה יתכן שספטמבר הוא כזה לח, גשום וחם.

ואני שואל את עצמי עכשיו כשאני כבר ער - "מה היה אומר עלי פרויד?"

פירצה קוראת לגנב

היה קריר בבוקר ומשום שגילחתי את פדחתי יום קודם לכן, חבשתי כובע מצחייה אדום לראשי וכדרכי בקודש לקחתי את הילדים לבית הספר. כהרגלי אני לא לוקח מפתח ובונה על כניסה מהמוסך בעזרת הקוד של מערכת האזעקה. אתמול חזרתי, פתחתי את הבית עם הקוד אבל שומו שמיים, הדלת שמחברת את המוסך לבית היתה נעולה מבפנים ואני נשארתי בחוץ. חשבתי על האופציות שעומדות לרשותי, הראשונה לנסוע כחצי שעה לכל כיוון כדי לקחת את המפתח הרזרבי מאשתי, השנייה לקרוא למנעולן והשלישית לפרוץ לתוך ביתי שלי. בדיעבד טוב שלא נסעתי לאשתי כי לא היה לה כלל מפתח ובן האופציה השנייה לשלישית בחרתי באתגרית יותר. העלתי במוחי סדרת סרטי פעולה שצפיתי בהם בעבר והאמנתי שאני יכול לשבור את הדלת - הפעלתי על הדלת כוח, רצתי אליה, קפצתי עליה אבל זו לא זזה לשום מקום. חשבתי לעצמי שאני לא יכול לגרום לבית יותר מדי נזק שכן למחרת אנחנו צריכים לנסוע לכמה ימים והבית ישאר ריק ופרוץ ולא אספיק לתקן את הפירצה - ואם תהייה פירצה יותר מסביר שהיא תקרא לגנב ולצערנו, גנב שקוראים לו מגיע! אחרי שהבנתי שעם הדלת אין לי סיכוי עברתי לחלונות. נזכרתי שחלק מהחלונות בקומה העליונה לא סגורים ואם אמצא דרך להגיע אליהם אוכל להיכנס הביתה. חשבתי להסיע את הרכב ולעמוד עליו אבל אמדתי את גובהו והוא נראה לי נמוך. נותרה רק אופציה אחת. חלון השרותים האחורי. כיוון שעבדכם הנאמן "מלא במקומות הנכונים" (בלשון העם "שמנתול"), במבצע צבאי נועז, שלמתבונן מהצד עשוי היה להיות הרושם שאני פורע חוק שצריך להזמין את כוחות הביטחון לטפל בו, התחלתי לפרק את החלון לגורמים כדי להרחיב את הפתח. עסקתי במלאכה דקות רבות בעודי חובש את כובע המצחייה ומהדק אותו לראשי מפאת הצינה. אחרי כמה רגעים השתחלתי פנימה ומצאתי את עצמי בתוך ביתי שלי. שמחתי היתה גדולה מאוד שלא נכנעתי למצב ולא הפסקתי לחשוב מה היה קורה אילו אדם מהישוב היה עובר במקרה ורואה אותי מבצע את מה שביצעתי וקורא למשטרה.

שינה קלה

השעה אחת וארבעים אחרי חצות ואני ער. אני סובל - ממש סובל משינה קלה. ג' ישנה עכשיו - ג' לא שומעת כלום ואני תמיד מתבדח שאפילו אם תותח 72 מ"מ יורה לידה היא לא תתעורר. לפני יותר משעה שמעתי את ת' משתעל וקמתי אליו. מ' היתה הבאה בתור - היא הפילה משחק שהיה על המיטה שלה לרצפה וזה התנפץ בקול אדיר על רצפת הפרקט והעיר אותי בפעם השנייה - זינקתי מהמיטה ורצתי לבדוק שהכל בסדר. אחר כך היה תורו של י' שירד לעשות פיפי ונפל מסולם מיטת הקומותיים שלו. כשכבר הייתי ער לחלוטין ירדתי מקומת השינה למטבח ונטלתי חופן של שוקולד ציפס חצי מתוק מהמקרר, אכלתי אותם וירדתי לחדר המשפחה לראות טלוויזיה. ראיתי פרק וחצי של סקס והעיר הגדולה והחלטתי לחזור למיטה , לקרוא ולנסות להירדם שוב. עכשיו השרותים שחואן הבטיח לתקן משמיעים קולות. מקווה שלא אצטרך לזמזם בקרוב את שירה של יהודית - "ארבע לפנות בוקר ...."לילה טוב!

בעל זבוב

חזרנו לגור בבית פרטי בפרברי העיר הגדולה. יש לנו בית חמוד עם חצר גדולה ועסקת החבילה הזשו כוללת גם כל מיני חיות. יש לנו ארנבות, סנאים ובמבי בחצר ובנוסף, עכבישים, זבובים, מרבי רגליי וחומיינים בתוך הבית. בימים האחרונים אני מצליח להתמודד די יפה עם רוב החיות שהזכרתי יש חיה שממש מביאה לי את הסעיף. הזבוב. הם מתעופפים להם באיטיות במטבח, הם חצי מסוממים, והכי מפגר, הם חושבים שהם יכולים לעבור דרך כל דבר שהוא שקוף. כשהם נתכלים בקיר, מנורה או חלון אתה שומע זבנג קטן ואז הטמבל הקטן הזה, זה שקיבל לפני שנייה בומבה חזקה בראש, מנסה שוב ואתה לא יכול שלא לשאול את עצמך כמה פעמים יכול הדביל הזה לנסות ולטעות - מה כאילו אין לו שכל (שכל כניראה יש לו אבל אם זכרוני אינו מטעה אותי, משעורי הזאולוגיה אני זוכר שהזבוב לא ממש מסוגל לראות לאן הוא טס)? אז הבנתם נכון, יש לנו בבית מתקפת זבובים בבית. אני לא יודע מאיפה הם באים המעצבנים הקטנים האלה והאמת שגם לא אכפת, דבר אחד אני יודע, אני לא רוצה אותם אצלי בבית. שלשום היה לנו שניים כאלה, מעצבנים במיוחד בקומה העליונה. הרעש שהחריינים הקטנים האלו עושים כשיש שקט לא מבייש פייפר חד מנועי ומשום מה למרות שהם לא רואים כלום הם מחליטים לחוג סביבך כאילו היית בקר טיסה שאמור להגיד לה איפה לנחות. אז הם הרעישו עם הכנפיים הקטנות שלהם, הם עשו בזים סביב האוזן וגבה נמוך מעל הראש ובעיקר נתכלו בכל מיני חפצים. רצתי להביא כפכף מגומי כדי להיפטר מהצרה. הבנתי מיד שאם אשתמש באותו מכשיר אזי יש סיכוי יותר מסביר שאפוצץ את מה שאכוון אליו. שמתי את הכפכף בצד ולקחתי מגבת. ניסיתי לרדוף אחרי הפושעים הקטנים וניפנפתי עם המגבת באוויר אבל לא הצלחתי לתפוס אותם. שסגרתי את האור לא הייתה תנועה. קיוותי שהזבלים הקטנים ינוחו לרגע על איזה קיר או מנורה ואז לכשאפתח את האור אוכל לאתרם ולחבוט בהם כהוגן. קיוויתי שאם אהייה מדויק והמכה תהייה הגונה אצליח אפילו להורגם. כשפתחתי את האור גיליתי שבזמן שהם נחו הם תידלקו וברגע שפתחתי את האור הפייפר הקטן קם לתחייה והיה עם אנרגיה גדולה יותר. שוב סגרת את האור ולא היתה תנועה. שוב פתחתי את האור והמנוולים בשלהם - כאילו משחקים איתי משחק שאני ממש לא רוצה ליטול בו חלק. אחרי רבע שעה של ניפנופים הדדיים נכנעתי וסגרתי את האור. יה שקט אבל ידעתי ששני הנוכלים נמצאים בחדר ומחכים לשעת כושר. לאמר את האמת די לא סבלתי את המחשבה שהמטונפים האלה יבלו את שארית הלילה במחיצתי. שוב קמתי, שוב הדלקתי את האור ושוב החל קרב אוויר בן הפייפר חד המנוע למגבת שהחזקתי בידי. הפייפר ניצח. כיביתי את האור והלכתי לישון. באמצע הלילה קמתי להשתין. לא הדלקתי את האור בחדר השינה. פסעתי דומם לעבר האור הקטן בשרותי כדי לעשות את צרכי. בעודי פוסע אל עבר המטרה רואות עיניי כתם שחור על מושב האסלה. שיפשתי את העין כדי לוודא שמדובר בסורר שהדיר שינה מעיניי ואכן היה מדובר באותו ברנש. טוב אני בדיוק יודע אם זה היה הוא , החבר , האח או האבא שלו. הדבר היחידי שחיפשתי הוא נקמה. קיוויתי שאכוון מספיק טוב ואשים קץ לסיפור. קיוויתי שההריגה תעביר מסר ברור לאותם טינופות שהם אינם רצויים יותר. פסעתי לאחור כדי לא לעורר חשד אצל הפייפר. אצתי רצתי לחדרי להביא את המגבת ופסעתי חרש לכיוונו. הייתי חדור מוטיביציה. אני משוכנע שאם מישהו היה מצלם אותי באותו רגע הייתה יוצאת תמונת "פוטו רצח" - כן אני לא מתבייש להגיד היה לי מבט של רצח בעיניים. התקרבתי לברנש, משכתי את המגבת לאחור וחבטתי בו בחוזקה. לפייפר לא היה סיכוי. הוא היה בהלם. הוא לא ידע מאיפה זה מגיע. רגע אחד הוא חושב לעצמו שברגע שהאדון ידליק את האור הוא ישחק איתו תופסת ורגע אחרי הוא נמצא בעולם שכולו טוב (כך אני מקווה בשביל הזבוב) ובעולמנו אנו הוא קפוא וחסר תנועה. המכה היתה ישירה וכואבת. שאריות הזבוב הטרי עדיין היו על האסלה. שמחתי לרגע. נטחתי נייר טואלט וניגבתי אותו לתוך האסלה. לחשתי לו ולאחרים שהיו בן החיים ש"ככה יעשה לפייפר שאדון הבית לא חפץ ביקרו". חזרתי לישון. כשקמתי בבוקר לא היה רעש של פייפרים אחרים. חשבתי לתומי שהמסר עבר. שמחתי. הכנתי לי קפה. מזגתי לקערה קורנפלקס עם חלב וישבתי לאכול. בעודי נהנה מארוחת הבוקר עיניי השמאלית קולטת זבוב חדש שמנסה לשווא לעבור דרך החלון לכיוון החצר. לחשתי לעצמי שהמלחמה עוד לא נגמרה ושצריך למצוא מנחת חלופי לפייפרים שהטרידו את מנוחתי.

פרידה מנייד

בימים האחרונים אנחנו עסוקים מאידך בהכנת רשימות קצרות (כי את הארוכות שלחנו במכולה לפני חודש) של דברים אחרונים שאנחנו רוצים לרכוש באי לפני העזיבה הקרובה ומאידך גיסא אני גם עסוק בלמתוח קווים כחולים או אדומים על רשימה אחרת של משימות שהגדרתי לעצמי לבצע. היום נפרדתי מהנייד שליווה אותי בנאמנות בארבעת השנים האחרונות. ליתר דיוק מדובר במספר הטלפון ולא במכשיר עצמו שכן את המכשירים איבדתי או שברתי מספר פעמים בעבר אבל המספר שרד. הגעתי אחר כבוד עם אשתי למפעיל הסלולרי ונכנסתי לחנות. הודעתי לאיש הצעיר מעבר לדלפק שאני עומד לעזוב את הונג קונג ולכן אני מבקש להתנתק מהרשת ולהפקיד בידיהם את המספר ששירת אותי באדיקות בשהותנו פה. זה לקח בדיוק שלוש דקות שבסופם הנציג החביב הודיע לי שמחר בצהריים הקו יהיה מנותק. הפרידה לא היתה אמוציונלית כי ראיתי אותה כאמור כעוד וי שצריך לבצע על משימה - אחת מיני רבות שעשיתי בתקופה האחרונה. אשתי לעומת זאת שהיתה פחות מעורבת בנושא הניתוקים לקחה את זה קצת יותר קשה ממני - עבורה הניתוק ייצג מטאפורה של חוסר אקטואליות. עברנו ללא ספק כברת דרך ארוכה ואני בטוח שנתגעגע למקום הבועתי הקטן והבטוח הזה שנקרא הונג קונג אבל כרגע אני יותר מתרגש מההגעה למקום החדש ומאייפון שאני עומד לרכוש. היום אין פאנץ ליין. אני לא בטוח שאני יודע מה בדיוק רציתי לאמר כאן ואני לא בטוח שתמיד צריך לאמר משהו עם משמעות. היום רק רציתי להציג את התחושות. אז התחושה שלנו היא כמו של חייל שעומד להשתחרר בעוד שבוע - מצד אחד הוא חייב להישאר בתוך המערכת כי זה מה שקבע החוק ומצד שני אין לו ממש מה לעשות ולא ממש צריכים אותו קרי הוא כבר לא אקטואלי וכאן אני מסיים.

יום הולדת שמח!

אתמול חגגנו יום הולדת ל מ'. מ' תהייה בת 5 בקרוב והעדפנו לחגוג לה קצת לפני כי רצינו שחבריה לכיתה יהיו במסיבה לפני שהם טסים איש איש למולדתו כדי לבלות בה את חופשת הקיץ הארוכה. את יום ההולדת חגגנו במשתוף עם ג' חברה לכיתה שפעם היה מאוד נערץ עליה והיום קצת פחות. מ' בחרה פירטים כנושא המסיבה ואנחנו נערכנו בהתאם. הזמנו אוניה מתנפחת שעליה אפשר לקפוץ ולהשתולל, הכנו מראש המון משחקים כמו "הדבק את ההוק על הפירט", "לצעוד על הקורה", "חפשו את המטמון", "העבר את האוצר", "הכן לך חרב וכובע וקשט אותם", הזמנו אוכל טעים וכשר ,הכנו להם סרט עם תמונות מהשנה החולפת וכמובן לא שכחנו להזמין את העוגה שכללה ציור מקסים של פיראט ושנחתכה בסוף יום ההולדת לתפארת מדינת הפירטים. הילדים נהנו מאוד וגם המבוגרים הביעו פליאה רבה על עבודת ההכנה וההשקעה. כמעט שכחתי, בסוף יום ההולדת כל ילד קיבל תיבת אוצר שבה שמנו רטיה של פירט, בנדנה עם ציור של גולגולת ומטבעות זהב שבתוכם שוקולדים מתוקים. מי שהיה ביום ההולדת באמת נהנה ונראה היה שצוות הפקה מיומן ומשומן תיכנן והוציא לפועל את האירוע ולא ארבעה הורים שרק לפני שלושה שבועות החליטו להרים פרויקט כזה. כשעבדנו על תיבת האוצר שכל ילד קיבל בסוף יום ההולדת, לא התאפקתי ואמרתי לאשתי שאני חושב שאנחנו הורים טובים (שאלתי אם טובים מספיק) שחושבים לעומק על הפרטים הקטנים שישמחו את ילדינו. כמובן שסיפרתי לה על ילדותי העשוקה ועל יום ההולדת היחיד שחגגו לי שהייתי בן 8 שלא השאיר אצלי טעם של עוד. אשתי בחוכמתה אמרה לי שלא עשיתי כלום עם המידע ושאני חי בתחושה של פספוס מאז. היא סיפרה לי על יום ההולדת היחידי שלה שהיא זוכרת ואמרה שגם היא חוותה טראומה. היא הסבירה שכשחגגו לה יום הולדת, הוא לא עמד בסטנדרטים החברתיים שהיו מקובלים אז ומה שנחרט בזכרונה הוא שאמא שלה התרוצצה כדי להביא עוד אוכל שיהיה מספיק לכולם ושהמסקנה שלה מאותו יום הולדת היא שהם לא התכוננו מספיק טוב לאירוע. במבחינתה, האירוע לא גרם לה לדעוך (כמו במקרה שלי), להיפך, הארוע יצר אצלה מוטו לחיים ומאותו יום היא הבינה שצריך להתכונן טוב אם רוצים שמשהו יצליח. אשתי הסכימה איתי שאנחנו משקיעים אבל שהיא לא מכירה דרך אחרת. הסברתי לה שאני לא מצפה למדליות על ההשקעה שלי/שלה ושאני שמח שאנחנו מסוגלים ועושים את הדברים כמו שהם צריכים להיעשות. אשתי הוסיפהה בקריצה שאת ימי ההולדת של הילדים אנחנו חוגגים בגדול ולא שוכחים את פריט אבל שבימי ההולדת שלנו (שלי ושלה) שכחנו להשקיע לאחרונה ואנחנו מוכרחים לעשות את זה יותר טוב בעתיד הקרוב. הסכמתי ומיד אחרי יום ההולדת אצתי רצתי לאתר של ניאור הכחול כדי לחפש עבורה מתנת יום נשואין שיחול בקרוב. להתראות בשמחות!!!

מחשבות, הזדמנויות ופיספוסים

לא הייתי במוזה, עברו עלי ימים קשים ולא כתבתי כבר שבועיים. הבוקר החלטתי לכתוב משהו קצר על המחשבות
שעוברות לי בראש בושא המעבר. בעוד קצת פחות משבועיים אנחנו עוזבים את הנוחות ההונקונגית וחוזרים לתפוח הגדול - טוב לא ממש בתפוח אבל מספיק קרוב כדי לקפוץ אלי כשמתחשק. הרגשות הם מעורבים. אין לנו חרטה על ההחלטה לעזוב - אני אפילו חושב שהיא מבורכת כיוון שהיא מוציאה אותנו מ"אזור הנוחות" הסביל וגורמת לנו לחשוב מחדש ובצורה פעילה על הדברים החשובים באמת , על האופציות שיש לנו ועל הדרך שבה צריך לפעול כדי לגשר בן הרצוי לפוטנציאל. יש שאומרים שעשינו בחירה לא נכונה כי אסיה פורחת וצומחת וארה"ב נובלת ודועכת ולכן כדאי להיות קרוב יותר למי שבעתיד הקרוב ישלוט בעולם. אגב יש כאלה שטוענים שהענק הסיני כבר שולט עכשיו ורוב אומות העולם כולל ארה"ב טומנות את ראשן בחול כמו בת יענה ומתכחשות למציאות. אין ספק שרגשותינו מעורבים, אני יודע שהיו לנו סיבות מספיק טובות לבצע את המעבר הגדול וכנראה שרק ימים יעידו אם עשינו בחירה חכמה. מה שבטוח שנצטרך לעשות בכל מקרה הוא לכלכל את צעדינו בתבונה וליצור אפשרויות והזדמנוית שונות כדי שאם נבין בעתיד הקרוב שהעתיד נמצא במזרח, נוכל לשים את פעמינו חזרה. מה שמנחם אותי הוא העובדה שיש לנו ניסיון (מגורים ועבודה באסיה - אחרי הכל 4 וקצת שנים לא הולכים ברגל ולא יורדים כל כך מהר לטימיון) ושבגלל המעברים הקודמים, נוכל לעשות זאת שוב אם נרצה בכך. לפני כמה ימים מצאתי את עצמי אומר ל ג' שאני מלא תקווה בנושא המעבר. הסברתי לה שאני מאמין שהוא פותח בפנינו הזדמנויות שונות ושאני מקווה שנשכיל להסכים על הדברים החשובים (למשל ש ג' תעבוד פחות ותגיע כל יום הביתה) ולפעול בהתאם כי יש לנו עכשיו הזדמנות. המשכתי לטעון שאנשים בעבר באו לתפוח הגדול כדי להתנסות ולעשות דברים גדולים - אחרי הכל אם אתה מצליח שם אתה יכול להצליח בכל מקום בעולם כדברי פרנק ס'. הוספתי שלמרות שאחת מהסיבות למעבר היא הרצון להשתקע ולהפסיק להתנייד בעולם, אני מאמין שאנחנו לא צריכים לעבור ולהיות אנשים ממוצעים עם עבודה ממוצעת. לא שיש צשהו רע בלהיות ממוצע אבל אם אתה כבר מגיע לתפוח ולא מעיז ומתנסה, אתה כניראה מפספס משהו. אני לא יודע אם המחשבות החיוביות שלי הם ניסיון לשכנע את עצמי שעשינו בחירה נכונה (האדרת קנייה כפי שזה נקרא בספרות המקצועית) - יכול להיות שכן. אני באיזשהו מקום מרגיש שבאמת ניתנת לנו הזדמנות בלתי רגילה לעשות משהו גדול ושאנחנו חייבים לנצל את ההזדמנות הזו שכן יותר מסביר שלא תהייה הזדמנות נוספת (יכול להיות שאני טועה) ... אם נחיה חיים רגילים ונגור בעשור הקרוב באותו מקום בלי לעשות משהו יוצא דופן, נמצא את עצמנו קרובים מאוד לגיל חמישים עם מחשבות על פנסיה ומגורים בפלורידה ואז יתכן שבאמת נרגיש פספוס.

השתקפות פנימית

בגלל המעבר הצפוי, אנחנו חווים בשבועות האחרונים אמוציות חזקות. אתמול התחלנו את סדרת הפרידות מהונג קונג. הפרידה אתמול היתה אישית שלי מקבוצת הצילום שבפגישותיה נטלתי חלק בשנתיים האחרונות - התרגשתי נורא. עליתי לפודיום כדי לדבר על תמונה שהעלתי לאתר. תיכננתי מראש מה אני אומר. פתחתי בבדיחה (לא מצחיקה במיוחד) ואמרתי שאני רואה לא מעט פרצופים חדשים מה שאומר לי שלא פקדתי יותר מדי את המפגשים המתוכננים של הקבוצה. הסברתי שהיה לי קשה לבחור את התמונה שאני מציג היום כי לצערי ארסנל התמונות שלי לא טפח בשבועות האחרונים כיוון שהיינו עסוקים במעבר. אמרתי שהתמונה צולמה בטוקיו ובשתי וציינתי עובדה שכבר הרחבתי עליה בעבר שבטיולים משפחתיים אשתי לרוב מתלוננת שפוקד אותי "אוטיזם" זמני כשאני מחזיק מצלמה ביד. חייכתי ואמרתי לכולם שהפעם התרכזתי יותר במשפחה ופחות בצילומים. המשכתי להסביר שבטיול הקצר והדחוס לטוקיו (שוב אם לא ציינתי מספיק בעבר - היא עיר מדהימה שהיינו שוקלים לגור בה אם היינו מדברים יפנית) היה לנו זמן איכות משפחתי ובמסעות השונים ברכבת התחתית המסועפת היה לנו זמן להתבונן פנימה (to reflect) ולדבר על דברים שמעולם לא דיברנו עליהם. בתמונה שהצגתי דיברתי על סימטריות, על הקונטרסט בן השקט החיצוני להמולה הפנימית הסוררת במשרדים ועל ההשתקפות במים שהשתלבה טוב עם ההשתקפויות האישיות שלהם כשניסינו לדבר על העבר והמגורים בהונג קונג ועל העתיד הקרוב והמגורים ביבשת הצפון אמריקאית. קיבלתי פידבקים טובים על התמונה. בסוף ההצגה אמרתי בנימוס תודה על ההזדמנות שניתנה לי להכיר את אותם אנשים מיוחדים בייחוד את מר א' , מר ו', שני מרי מ' וגברת מ'. בסוף המפגש לחצתי ידיים ונפרדנו כידידים. התאכזבתי קצת כי נבנו אצלי ציפיות פרידה יותר אמוציונליות אבל שמחתי שהגעתי לשם ואמרתי לכולם שלום בדרכי שלי. חלקם הבטיחו לי שניפגש כשיגיעו לאיזור שלי ושבטוח ניפגש מעל גלי האינטרנט באתרי שיתוף תמונות שונים.

The need for speed

בימי שישי אני מגיע להתנדב ב אר.די. איי. מי שהכניסה אותי לסיפור היא שכנתי ס'. כל שבוע ביום שישי, אני נוסע במכוניתה ויוצא לנו לדבר על נושאים שונים. ס' נוסעת כמו מטורפת, ס' גם ידועה באהבתה לסוסים. אחרי שצקחנו על העובדה שהיא פשוט נוהגת כמו נהגת מרוצים ואחרי שסיפרתי לה שאם אני יתכנן פעם לשדוד בנק, אין לי ספק שאקח אותה לנהוג את רכב המילוט, היא סיפרה לי, שההתנסות הראשונה שלה ברכיבה היתה בגיל חמש. היא הוספיה שהיא זוכרת שהיא ואחותה רכבו על סוסים בעידוד ההורים, שזה קרה על רצועת חוף ענקית, ושבדרך חזרה מהרכיבה לאורוות, הסוסים קיבלו אור ירוק לדהור במהירות מטורפת ואז לטענתה, נזרעו זרעי הפורענות של הרצון למהירות (The need for speed) שמתבטא בצורת הנהיגה שלה. אני אמרתי בבושת שהורי, שרצו לשמור אותי בתוך צמר גפן כי נולדתי באיחור של שבע עשרה שנים, לא רק שלא עודדו אותי לעשות דברים כאלה, הם אפילו דרשו ממני לבטל כל מיני רעיונות שהיו קשורים ללקיחת סיכונים. סיפרתי לה שזכור לי שבאתי הביתה בגיל עשר אחרי פעולה בצופים ואמרתי להורי שבקרוב יש מחנה קיץ ושהייתי רוצה להצטרף. הורי ביטלו את דרישתי על הסף ולא הבינו איך אני יכול לצאת לטיול של שלושה ימים ולסכן את חיי (בינינו, כמו בבקשה שלי בתיכון לטוס לפולין- שעליה אולי ארחיב בהזדמנות אחרת, המוטיב לביטול היה כספי אבל הורי הציגו אותו כאלטרנטיבה מסוכנת שעלי לשכוח ממנה). אמרתי לה שאשפר להתווכח אם זו גנטיקה או סביבה או שילוב של שניהם אבל, אם יש דבר אחד שאני מצטער עליו הוא העובדה שהסגנון שהורי גידלו אותי הושרש בי ואני בהתנהוגותי (בעיקר עם בכורי י') השרשתי אותו במובן מסוים לילדי. הגענו לחווה והתחלנו את השעור כרגיל. אחרי שהשעור הראשון נגמר, ראיתי שהקבוצה השנייה לא הגיעה ושאלתי אם השעור מבוטל. ס' אמרת לי שהם הודיעה כבר אתמול שלא יגיעו אבל שהיא לא רוצה לבזבז זמן וכיוון שיש לנו את המשאבים (סוסים), היא היתה רוצה לעזור לשתי מתנדבות אחרות לפתח יכולות הדרכה של אנשים בלי מגבלות גופניות או שיכליות. המתנדבות האחרות הם בתהליך של סרטיפיקציה שתאפשר להם להדריך שעורי רכיבה לילדים מוגבלים וגם כאלה שהם בריאים בנפשם ובגופם. ס' שאלה אותי אם אני רוצה לרכב ואמרתי לה בטח (למרות שידעתי שרכיבה היא לא עסק פשוט ואפילו קצת מסוכן). ס' העלתה אותי על הסוס טונטו והשעור החל. הרגשתי טמיר ובעל יכולת ולמרות שלא הצלחתי תמיד לנהג את הסוס למקומות שרציתי, ולמרות שהייתי מתוח מאוד בחלקו הראשון של השעור, ס' וחברותיה אמרו לי שהצגתי יכולות די טובות לשעור ראשון ושאולי אני צריך לשקול ברצינות לקחת עוד שעורי רכיבה. חזרתי הביתה די מרוצה עם רגליים די כואבות וחשבתי לעצמי איך היו נראים חיי אם הורי היו תומכים, מעודדים ומאפשרים לי לצאת לאותו מסע בן שלושה ימים בתנועת "הצופים".

ספרים רבותי ספרים ...

אנחנו עוברים דירה. צוותי האריזה והטעינה כמעט סיימו את מלאכתם. אשתי בחוכמתה הרבה הציעה שנעבור על כל הדברים ונחליט מה אנחנו זורקים עוד בטרם יגיעו האורזים והשבים. זרקנו יותר מעשרים שקים ושקיות מלאים בדברים שישבו בכל מיני פינות בבית, תפסו מקום, והיו כאבן שאין לה הופכין. אחד הדברים שהדהימו אותי היו כמויות הספרים ששמרנו וששימשו אותי במהלך לימודי בתארים השונים. הוצאתי כמה אלפי דולרים במהלך עשרים שנותי הבוגרים ולא יכולתי להפסיק לחשוב על העובדה שלמרות שלמדתי כל כך הרבה, אני עדיין מחפש מה לעשות ומתלבט במה לעבוד. עצם העובדה שאני כבר חמש שנים מחוץ למעגל העבודה מטרידה אותי מאוד. הכיוון הכללי שאני רוצה להיות בו בשנים הקרובות הוא חינוך ובאופן ספיציפי יותר הייתי רוצה לעבוד עם ילדים שיש להם מגבלויות שונות. עכשיו שילדי שלי כבר גדולים, אני רוצה לחזור לעבוד כדי להרגיש שייך ותורם ואני מקווה שבעקבות המעבר הקרוב, יתפתחו עבורי הזדמנויות מקצועיות בתחום שאוכל להתנסות בהם ולהחליט אם זהו הכיוון הנכון.

גברים עובדים

ביקרנו בטוקיו ואחד הדברים שצדו את עיניי היו הגברים היפנים שישבו במשרדיהם אשר השקיפו על כבישים ראשיים וצמתות שבהם עברנו עם האוטובוס בדרך למלון. אומנם לא ראיתי ממרחק זה את פרצופם אבל, הגברים ישבו ללא ספק בחליפות יוקרתיות, לכשראיתי אחכ ברחוב, ואני פשוט זוכר שקינאתי בהם. קינאתי כיוון שהם הולכים לעבודה. קינאתי כי הם יודעים פחות או יותר מה מצפה להם כל יום. קינאתי בהם כי לרובם יש אינטרקציות יומיות עם בני אנוש ולי לא כל כך. היום בבוקר הוזמנתי לגן של בתי, ביחד עם אבות אחרים, לארוע שנקרא "מפגש אבות". המפגש אורגן לכבוד יום האב המפשפש ובא. במפגש שהתקיים באולם הכדורסל, שיחקנו משחקים רבים והשתללנו. הקדשתי את כל כולי לבתי מ'. רצתי, קפצתי, השתובבתי והשטתי כדי להצחיק ולשמח אותה. במעבר בן התחנות השונות במגרש הכדורסל, נחנו שתי דקות. ובאותם דקות צדה את עייני הימנית העובדה שאבות מספר, שהיו חנוטים גם הם בחליפות, קראו את האימיילים שלהם במכשירי טלפון מדור מתקדם. באותו רגע לא קינאתי בהם בכלל ולא הבנתי איך הם לא יכולים להתנתק לשעה וחצי מהמכשירים, שנראה היה שהם מספקים להם חמצן ולא טקסטים, ולהתרכז בילדים שלהם. באותם רגעים שמחתי שאני אב לא עובד - לפחות בשלב זה של חיי. שמחתי שיכולתי להעניק לבתי רגעי אושר. זה יכול להסביר את הפרידה הקשה שהיתה בינינו בסוף - היא בכתה שעזבתי. אבות אחרים פשוט נטשו והילדים לא בכו ולא עשו שום סצינות. רגע לפני שעזבנו, קיבלנו מהילדים כרטיס ברכה ממיס, שאומר בשורה התחתונה "אני אוהבת אותך אבא בגלל שאתה מי שאתה" וכל כך שמחתי - מחיתי דמעה מעיניי והלכתי לדרכי.

עובדת מסורה

היום הגעתי לבנק כדי לשאול כיצד מבטלים כרטיס אשראי. למרות הסטטוס שלנו בבנק, הרגשתי קיבלתי שרות של לא פחות מנסיך סעודי. העובדת החרוצה ענתה על כל שאלה שלי, חיפשה מידע נוסף ועשתה מעל ומעבר למקובל. אחרי שקיבלתי את כל המידע שרציתי ביקשתי לסכם את כל המידע והיא חייכה ואמרה שאני לקוח מבין ושלא כולם כמוני - קיבלתי מחמאה ושמחתי. בסוף פגישתנו אמרתי לה שאני לקוח של הבנק כבר ארבע שנים ותמיד הייתי מרוצה אבל היום, הרגשתי שקיבלתי את חווית השרות הטובה ביותר שקיבלתי אי פעם מהמוסד שבו היא עובדת. הודיתי לה על כך מאוד. התכוונתי לכל מילה - לא היה פה מס שפתיים כדי לקבל שרות טוב ולא רציתי להחזיא לה טובה על המחמאה שהיא נתנה לי, פשוט אמרתי לה מה אני מרגיש. בסוף ביקשתי ממנה את כרטיס הביקור למקרה שאצטרך לשאול שאלות נוספות אבל עשיתי את גם כי רציתי להודות לה ע"י מילון שאלון איכות שירות שעמדתי לבקש. רגע לפני שפציתי את הפה לבקש את הטופס, היא הגישה לי אותו ואמרה בחיוך שאני יכול לספר למנהלים על החוויה יוצאת הדופן אם אני רוצה. נטלתי ממנה את טופס פידבק למילוי ואני מתכוון למלא אותו בקרוב. בדרך למדתי כמה דברים :

א. איך לקבל מחמאה ולשתוק (היא אלי)

ב. איך להגיד תודה מתוך כוונה אמיתית ובדרך לבנות קשרים ארוכי טווח (אני לעצמי)

ג. איך לא להתבייש לבקש ממשהו "חשבונית רכישה" (היא ממני)

:)

תשומת לב

אחרי מספר שבועות שבהם לא ממש השקעתי בילדי, החלטתי לעשות זאת. בבוקר לקחתי את הקטנצי'ק במנשא לטיול רגלי של שעה וחצי. בצהריים רצתי לגן של בני לקרוא לו ולחבריו סיפור ואחר הצהריים הלכתי עם בתי לבריכה ובילינו שם שעה ביחד. כל ילד קיבל פרוסת זמן אחרת וסוג שונה של תשומת לב. בסוף היום ליבי, גאה בתוכי, הרגשתי כל כך מלא שלרגע היה נדמה לי שאני עומד להתפוצץ. סיפרתי על כך לאשתי וגם לאחות שלי והן היו מאושרות עבורי. אגב, גם אשתי קיבלה ממני פרוסת זמן מענגת. אחותי, שאותה למדתי להעריך, אמרה לי שאי אפשר ולא צריך לעשות את זה בכל יום אבל שאני צריך לזכור שמערכת יחסים (מכל סוג) צריך לתחזק, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו ולא להפסיק להשקיע ואני מודה לה על עצה זו. אגב, גם אשתי קיבלה ממני פרוסת זמן מענגת באותו הלילה :)

לא טוב היות האדם לבדו

כמו בכל אחד מסופי השבוע חודשים האחרונים, גם בסוף שבוע זה, עוברים יומיים שלמים של מנוחה ואף אחד לא מרים טלפון. לצערי, היחידים שאפשר להאשים במצב הזה הוא את עצמנו. יש מספיק סיבות, והיריעה קצרה מלהכיל את כל הטעויות שעשינו במהלך ארבעת השנים האחרונות ולפניהם בכל מה שקשור בתהליכי סוציאליזציה. בשורה התחתונה, אין לנו חברים בפנינה של המזרח וזו עובדה. לא טוב היות האדם לבדו כתב המשורר ואני מסכים איתו לחלוטין! די עם הקלישאות של "יש לך אותי", ו"לי יש אותך", ו"לנו יש את הילדים" , "אנחנו לא צריכים אף אחד - אנחנו מאושרים". אדם הוא יצור חברתי והוא צריך חברה ולא יעזור כלום!!! ולנו אין וזה מצער. אשתי סיפרה לי אל מחקר שקראה שבו נאמר שתוספת של שני חברים שקולה לאושר שגורמת העלאת המשכרות פי שלוש. אז יכול להיות שלמי שכתב את המאמר יש חרא של משכורת והרבה חברים אבל יותר סביר שהוא דגם מספיק פרטים בדרך להסקת המסקנות שלו. מכל מקום, לא טוב לנו לבד ואנחנו מודים! הבנתי שלא טוב לנו לבד כשהחלטתי להוריד את הילדים לבריכה היום אחר הצהריים. הגענו לבריכה וראיתי את ד'. אמרתי שלום מנומס וכבר הייתי בדרך למים אבל נעצרתי. הילדים קפצו למים ואמרתי להם שאני עומד להיצטרף בעוד מספר רגעים. הרגשתי צורך עז לספר לד' דברים למרות שאנחנו לא ממש חברים. סיפרתי לד' על מסעותינו בחנות הדגל השבדית, דיברתי על רהיטי הגינה שקנינו ועל הפרגולה שאנחנו מתכננים לבנות בבית החדש/ישן וככל נקפו הדקות, הרגשתי שאני רוצה לפרוק ולספר עוד ועוד. דיברנו דקות ארוכות ואני מוכרח להודות שזה עשה לי טוב. גם בעלה הצטרף מדי פעם לשיחה והיה לנו מאוד נחמד עד כדי ששכחתי שבאתי לבריכה. בתי המשיכה לקרוא לי עוד מספר פעמים ובכל פעם דחיתי בנימוס את בקשותיה להיצטרף והשכתי לדבר עם ד' ולספר לה עוד מעשיות כמו ההחלטה לבלות סוף שבוע בטוקיו עם הילדים ועוד כהנה וכיוצא באלה. מתוך הכרותי איתה, אני חושב שגם הם סובלים מאותו מחסור/חסך כמו שלנו אבל בשונה מאיתנו, אני יודע שהם אקטיביים יותר בנסיון לרכוש להם חברויות וגם אם לרוב זה לא מצליח להם, הם (ובעיקר היא) לא מפסיקים לנסות. הנושא החברתי הפך פה להיות מועקה בלתי נסבלת ובפירוש ל"עשות לנו רע על הנשמה" כמו שאומרים בשכונה ואולי הוא היה חלק מהטריגרים שגרמו לנו להחליט לעזוב את העיר ולחזור לשגרת הפרברים. המעבר לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות קרוב ואני יודע שהתחום החברתי חייב לעבור מהפך.

לא טוב היות האדם לבדו

מילים נתן זך

לחן מתי כספי

לא טוב היות האדם לבדו
אבל הוא לבדו בין כה וכה.
והוא מחכה והוא לבדו
והוא מתמהמה והוא לבדו.
והוא לבדו יודע
שגם אם יתמהמה
בוא יבוא

היא לא יודעת מה עובר עלי ....

ביום שבת שעבר בערב מינגלנו לנו להנאתנו. בערב הרגשתי קצת רע. לאמר את האמת הרגשתי כאילו משאית נכנסה בי. מאוחר יותר בלילה היה לי חום שלווה בכאבי ראש וגרון. אמרתי לאשתי שאני עובר לישון בסלון כדי שהיא לא תדבק ממני ורוב הלילה הרגשתי נורא. בבוקר קמתי מוקדם מאוד והיתה לי בחילה. אשתי דאגה לי, היא הביאה לי תה, קורנפלקס עם חלב וכדורים נגד שפעת. הרגשתי שאני רוצה לישון וביקשתי ממנה לנוח. שמתי את הראש בשבע בבוקר במיטה וקמתי בשעה אחת עשרה. כשקמתי הרגשתי הרבה יותר טוב. בצהריים אשתי התלוננה על מיחושים דומים וכיוון שאני עברתי את אותו תהליך יממה קודם אמרתי לה שזה בטח איזושהו וירוס ושתלך לנוח. היא עשתה את מה שאמרתי. למחרת היא קמה עם אותם כאבים אבל החליטה בכל זאת ללכת לפארק עם הילדים. י' חזר הביתה והתלונן על כאבי רגלים. חשבתי שהוא פשוט עייף מההליכה לפארק אבל עד מהרה הבנו שהוירוס תקף גם אותו. בערב לאשתי היה חום והיא לא היתה מסוגלת לתפקד ובני י' סבל מאותו הדבר בדיוק. הלכנו לישון עם מנות יתר של אדוויל והתעוררנו ליום חדש. ביום שני בבוקר הבנתי שגם העוזרת לא מסוגלת לזוז ושהיא סובלת מאותם הבעיות. הצעתי לה לפרוש לחדרה ולנוח באותו היום. למזלי בני הקטן ובתי לא נדבקו. בני י' נשאר בבית. באותו הבוקר שלחתי את בתי לבית הספר, טיפלתי בתינוקי הקטן, עזרתי לאשתי, הלכתי עם י' והקטנציק (בדיקה התפתחות תקופתית) והרופאה נתנה לי' אנטיביוקטיקה לרופא והתפעלה מביצועי של הקטנצ'יק. חזרתי הביתה הכנתי צהריים, אספתי את ביתי הקטנה מהאוטובוס. שלחתי אותה לחוג כדי שלא תחטוף את אותם הדברים שרוב הבית סבל מהם. המשכתי לטפל בבני כל אחר הצהריים שחומו עלה מאוד. כל אותה העת בני ת' היה עלי. לא אכלתי כלום. הייתי עייף ותשוש ובערב אחרי שכולם נרדמו אמרתי לאשתי שעייפתי והייתי על סף התפרקות. אני יודע שאני נשמע קצת אגואיסט, טוב אולי אפילו הרבה, אבל , מצאתי את עצמי מתלונן קצת בפני אשתי שלמרות שאני עדיין לא במיטבי, הייתי צריך לטפל בכולם. הבנתי פתאום שבתור ילד, ההורים מטפלים בך ומותר לך להרגיש לא טוב, כלומר זה לגיטימי אבל, ככל שאתה מתבגר ובטח כשאתה נהייה הורה, אין לך פשוט זמן לא להרגיש לא טוב ומקומם של הרחמים העצמיים צריך לקטון באופן משמעותי. הכאבים של אשתי התגברו וגם היא נאלצה ללכת לרופא. הרופא רשם לה את אותה אנטיביוקטיה במינון למבוגר. היא החלה לקחת את התרופה אבל במקום להרגיש טוב יותר היא דווקא הרגישה רע ואחרי לילה של כאבים, היא החליטה לחזור לרופאה. זו הפנתה אות דחוף לרופא אף אוזן גרון כי חשבה שמדובר במקרה שמצריך ניתוח דחוף. הרופא המומחה בדק ופסל מיד את הניתוח. נרגענו. הרופא הציע שאולי מדובר בוירוס או בקטריה ולכן יאלץ לקחת משטח גרון וגם בדיקת דם כדי לבדוק את שני המקורות. הרופא גם הציע שאם היא לא מסוגלת לשתות ולאכול אז אולי כדאי אפילו לשקול אישפוז. המילה אישפוז עשתה לשנינו לא טוב ואשתי מיד הבטיחה שתנסה לאכול ולשתות למרות הכאבים בבליעה. הרופא רשם כדורים משכחי כאבים חזקים יותר והמליץ לה להמשיך לקחת את אותה אנטיביוטיקה שהרופאה הקודמת רשמה. חזרנו הביתה הכנתי לאשתי תה ומרק ולקראת הערב מצבה החל להשתפר. יומיים אחכ, אחרי שבני הבריא והאשה הרגישה יותר טוב, התחלתי אני להרגיש לא בסדר. אצלי כבר לא היה מדובר בכאב גרון. הבעיה שלי קשורה לנפש. באותו בוקר חשתי סימנים של דכאון. לא דיברתי בצורה קוהרנטית, לא הייתי מסוגל לקחת החלטות, לא התעניינתי במזון והכי גרוע לא ישנתי טוב. את נושא השינה אני סוחב כבר כמה חודשים ובלילה לפני שחשתי שאני מאבד את זה פשוט התחננתי לאשה שאני זקוק ללילה אחד של שינה רצופה שכן אם לא יהיה לי לילה כזה אני פשוט אקרוס. בבוקר קרסתי. הבנתי שצריך לטפל ומיד. כיוון שזו אפיזודה שנייה כבר ידעתי מה לעשות וסרתי לרופאה שתספק לי את הכדור הוורוד. הרופאה קיבלה אותי בסבר פנים יפות, שאלה לשלומי, נתנה לי למלא שאלון וביחד החלטנו שאני במשבר ושסביר שמה שאני מציג כרגע דומה מאוד למה שהצגתי אז אבל בצורה קצת מופחתת וזאת תודות לעירנות שלי. הרופאה רשמה לי את המרשם הקודם והוסיפה כדורי שינה. היא המליצה לי בחום לצבור כמה לילות של שינה טובה ונפרדנו עד לבדיקה החוזרת בעוד חודש. כבר בדרך נטלתי את הכדור. חזרתי הביתה עייף, מותש ועצוב. כל דבר קטן גרם לי לבכות. בלילה ביקשתי מהאשה לאפשר לי לישון בחדר הסמון לבד. נטלתי כודר שינה, נפרדתי מכולם וצללתי לתוך הכרית. בבוקר קמתי אדם אחר. ביום המחרת כבר לא הייתי עצוב בכלל ואתמול מצבי השתפר בצורה פלאית והבנתי את זה כאשר הצעתי לאשתי שאני והילדים נחבור אליה לטוקיו באמצע השבוע ונבלה שם כולנו כמה ימים. מיותר לציין ששלושה ימים לפני, שאשתי בישרה לי שהיא צריכה לנסוע לטוקיו לעסקים וכשהיא הציעה שאולי אשקול להצטרף אליה - ניחשתם, אמרתי לה לא!

עכשיו, אחרי ארבעה ימים, כשאני הלום שינה אבל מפוקח, ערני, מסוגל לחשוב בצורה בהירה ולקבל החלטות, אני לא מפסיק לשאול את עצמי מדוע זה נתקפתי שוב באותו דכאון. כשהייתי אצל הרופאה אמרתי לה שעוברת עלי תקופה קשה. הסברתי לה שאני לחוץ מהמעבר לארה"ב, שקשה לי בלימודים, שאין לי הרבה חברים (מצבי החברתי בכי רע) לחלוק איתם דברים ושאני מסתגר בבית ומבלה את רוב שעות היום מול המחשב בניסיון להשלים פערים וחובות אקדמיים שהצטברו על שולחני. אמרתי לה גם שאני לא מבין למה עושה את מה שאני עושה. שנדמה לי שאני זה שהבאתי על עצמי את הרעה החולה כי אני מעמיס על עצמי יותר מדי - כאילו אני מנסה להוכיח לעצמי, שאני הוא לא האני שאני מכיר, ושהאני שאני מכיר, צריך להשתנות. אולי נתקפתי בדכאון בגלל שראיתי שאשתי, המפרנסת העיקרית נפלה למשכב ומחלתה הזמנית, עשויה לסכן את מקור הפרנסה העיקרי של ביתינו שכן אני לא עובד. אולי נחלצתי כיוון שאני לא רואה איך אני עובר את שלושת הקורסים שלקחתי בתחילת הסמסטר וכמעט ולא למדתי אליהם ובקושי הצלחתי להגיש עבודות. אולי נלחצתי כיוון שאני רוצה נואשות לחזור למעגל העבודה (בעיקר בגלל הרצון לתרום לחברה וגם כי אני רוצה לפגוש קולגות על בסיס יומי ולהחליף איתם חוויות מיום/ליל האתמול) ולא ראיתי כיצד זה קורה עם כול החובות המשפחתיים והאקדמיים שלי. נידמה לי שהקש ששבר את גב הגמל ושבגללו נתקפתי שוב בדכאון, היה ה"פריויו" (תחזית) שקיבלתי למה שעומד לקרות איתי בארה"ב ונלחצתי!? (קרי אין עוזרת, אני לבד עם עצמי והילדים- כשיש מסגרות חינוך ביום זה פחות נורא אבל כשאשתי נוסעת אין אחר זולתי). אני חושב שמה שהצית שוב את אותה עצבות הוא הגילוי שלא יהיה לי בעתיד הקרוב הרבה זמן לעצמי ושאצטרך לעבוד הרבה הרבה יותר קשה כדי להשיג דברים ולהספיק את כל מה שאני מתכנן. אגב אותו שילוש של מחלה, עומס בלימודים, הרצון שלי לחזור לעבוד שמעל כולם מרחפת העננה של הצורך לעבוד קשה הופיע בדיוק באותה צורה בפעם הקודמת שהייתי בדכאון הרבה יותר חזק מהנוכחי. למרות שבשלבים מסוימים חשבתי שאני סובל מאיזושהי לקות למידה ושבגללה קשה לי להתמודד עם הלימודים, ביני לבן עצמי החלטתי שאני כניראה משקר לעצמי ומחפש סיבות לתרץ שתי עובדות שהם נאירות לי זה שנים לא מעטות: האחת, שהגעתי למסקנה המצערת שאני די עצלן (קרי שאני לא אוהב לעבוד קשה) והשנייה, שהתנאים הסביבתיים שבהם גדלתי, גרמו לי להיות מרוכז מדי בעצמי (שלא לאמר אגואיסט) והשילוב של שניהם (העצלות והאגואיזם) גורם לי לאבד את האיזון אם אני רואה שמשהו יכול לאיים עלי ולהפר את שלוות חיי. אני מוצא צורך לתעד את כל מה שקורה איתי כיוון שזו הזדמנות נדירה להבין את עצמי יותר. אני רק מקווה שציידי הראשים שירצו להציע לי עבודה בעתיד, יתעלמו לרגע מהבעיות שאני מציג ויקחו מתוך מה שכתבתי את העיקר. והעיקר הוא, שאני אדם אמיץ ואמיתי (מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל) שמנסה להבין את עצמו, לעבוד על עצמו וזאת כדי להשתפר ולהיות בן אדם טוב יותר. לסיום, אם יש משהו שאני צריך להודות לו על גילוי ההבנה והתמיכה זו אשתי . אשתי היא האדם היחיד עלי אדמות שאני רוצה להשתנות עבורו ולהפוך לאדם מאושר יותר כשי שאוכל לשמח אותה.

היא לא יודעת מה עובר עלי (אגב, הם לא יודעים מה עובר עלי אבל היא יודעת הכי טוב!)

שלמה ארצי

עכשיו אני מרגיש כאילו,
לא יודע כלום,
עכשיו אני מחיש את צעדי,
היא מסתכלת בחלון,
רואה אותי עובר בחוץ,
היא לא יודעת,
מה עובר עלי.

בתוך עיניה הכחולות,
ירח חם תלוי,
עכשיו היא עצובה כמוני,
בודאי.
היא מוציאה את בגדי,
אוכלת לבדה ת'תות,
היא לא יודעת, מה עובר עלי.

אמנם אין אהבה שאין לה סוף,
אבל הסוף הזה נראה לי מקולל,
הולך בין האנשים ברחוב,
צועק או או או או או או,
תגידו לה.

עכשיו אני ממשיך כאילו,
לא הכל אבוד,
זה זז בבטן,
והורס את לילותי,
אני חושב שהאהבה שלי איתה,
זה הדבר הכי חשוב,
היא לא יודעת מה עובר עלי.

אמנם אין אהבה שאין לה סוף,
אבל הסוף הזה נראה לי מקולל,
הולך בין האנשים ברחוב,
צועק או או או או או או,
תגידו לה.

כשהיא נוסעת אני נשאר,
לא זז מכאן אף פעם.
הולך בעיר ומתפתל,
מגעגועי.
חוזר לחדר ונגמר,
כותב שירים ושר אותם,
היא לא יודעת מה עובר עלי.

אמנם אין אהבה שאין לה סוף,
אבל הסוף הזה נראה לי מקולל,
הולך בין האנשים ברחוב,
צועק או או או או או או,
תגידו לה

מראות מבית הקפה

ישבתי בקפה. קראתי מאמר. לפני השולחן שלי האו התיישבו והלכו אנשים שונים. היו שם זוג הודים מבוגר שחלקו קפה ועוגה. הם לא החליםו מילה בינהם - רק מבטים וכשסיימו התקפלו כלעומת שבאו. בהתחלה חשבתי שהם עושים את זה בגלל הכלכלה (ובעיקר בגלל מצב היורו שהחמיר לאחרונה בגלל מדינה ששברה יותר מדי צלחות והעולם משלם את המחיר) אבל אחכ הבנתי שאם הם החליטו להזדקן בהונג קונג כניראה שאין להם בעיה פיננסית. ניסיתי לנתח את מצבם והבנתי שהם פשוט רגילים האחד לשני, והסיבה שהם חולקים לא קשורה למצב הכלכלה העולמי - זה קשור לעבדה שהפ פשוט מזדקנים ביחד וזה נפלא. מאוחר יותר בשלוחן ליד ראתי גבר בשנות החמישים לחייו. הוא לבש חליפה כחולה והוא היה חנוט בעניבה אדומה. הוא לא שתה ולא אכל ושוב התחלתי להאשים את הכלכלה העולמית - אולי עכשיו בגלל המשברים אנשים באים לסטארבאקס להסניף קפה ולא לשתות. הבחור היה קצת עצבני ומתוח. ניראה היה שהוא מתכונן למשהו גורלי. כעבור כמה דקות הוא גם לכיוון הקאונטר ונעלם כלעומת שבא. ישבתי שם עוד רגעים ארוכים ואז חזר אותו בחור לאותו כיסא בדיוק. הפעם היה לו קפא ביד וסנדוויץ ביד השנייה. הוא הניח אותם על השולחן ובבת אחת פרע את עניבתו. הוא קיפל אותו יפה ושם אותה בכיס מקטורנו. הוא עצר לרגע - נידמה היה לי שהוא מתפלל אבל לא ראיתי את שפתיו נעות. ניראה היה שהוא מנסה להירגע ממה שעבר עליו. הוא לא היה נראה מבסוט. אחרי דקה או שתיים הוא התחיל לאכול את הכריך ולגם מכוס הקפה שלו. באותו הרגע חשבתי שהבחור הלך להתראיין, מה שיכול למסביר את המתיחות לפני, וכיוון שהראיון לא התנהל כמו שהוא רצה, הוא חזר לבית הקפה כאילו לסגור מעגל, הפעם, הוא הרשה לעצמו להירגע ולאכול אבל כיוון שהוא חשב עדיין על מה שקרה הכל היה מהול בעצב מסוים. כמובן שמה שסיפרתי לכם הוא תאוריה אישית שלי ויכולים להיות פירושים רבים ואחרים לכוס הקפה שחולקים בני הזוג המבוגר ולהתנהגות של אותו אדם פלוני מעונב ולמרות ההצהרה הקודמת, לאחרונה אני די נוטה לסמוך על תחושת הבטן שלי ולכן נראה לי שצדקתי באבחנה שלי. מכל מקום אני מוצא לאחרונה שאני יכול לייצר לא מעט סיפורים על אנשים שאני רואה ואני חושב שאפילו אם לא מדובר במשהו אמיתי, כסיפור, מה שתארתי, הוא די חביב - נכון?

סיפורו של מ'

ז' באה ו ז' עזבה ועבר עוד שבוע. לפעמים זה מתסכל אותי איך ביעף חולפים להם השעות/הימים/השבועות/החודשים/השנים... טוב כבר הבנתם את העיקרון אפשר להמשיך הלאה. המפגש עם ז' היה נחמד. דיברנו על בעיות, דיברנו על בילויים, דיברנו על עבודה וילדים, בסוף עברנו לפסים גריאטריים ודיברנו על מזג האוויר, על השעה בארץ ושקלנו מזוודות - ממש כמו זוג זקנים. כ ש ז' חיפשה מה לעשות ביום מעונן אחד אמרתי לה שאני לא יכול לבוא כיוון שאני מתנדב. הכרגלי בקודש אני מתייצב מדי שישי כמו שעון ותורם את תרומתי לשיוויון חברתי. ביום שישי האחרון לא היה בא לי ללכת. ירד גשם חזק והייתי טרוד בעבודה שאני צריך להגיש ופשוט לא היה בא לי ללכת. צילצלתי לס' שאני מתלווה אליה בימי שישי והשארתי הודעה בזו הלשון : "אני מבין שבגלל הגשם התורנות מבוטלת ... צלצלי לאשר" ... ס' חזרה אלי ואמרה לי טעות בידך אדוני ... "באש ובמים מחלקה מספר שתיים" ... טוב היא לא אמרה את זה אבל נתנה לי להבין שרק בטייפון 8 סוגרים את העסק ולמזלי ה"רע" השמיים החלו להתבהר. אני מוכרח להודות שבאותו הרגע מסיבה לא ברורה היה לי חשק ללכת. בסוף ההתנדבות הבנתי למה. בחוות הסוסים חיכה לי מ' - ילד בגיל ההתבגרות עם שיתוק מוחין. כשעבדתי עם הקבוצה הראשונה זיהיתי אותו ונופפתי לו לשלום. מ' שמח מאוד. אני לא ממש מכיר את מ'. נפגשנו כמה פעמים ביום שישי בחווה. כאן נוהגים לצוות את אותם מתנדבים לאותם בעלי מום כך שנכיר אחד את השני ונפתח יחסי אמון שיובילו לשיפור במצבם. בהפסקה בן הקבוצות הרכיבה, התיישבתי עם מ' וחבריו שסובלים מאותה בעיה. רובם מסוגלים לחשוב באופן צלול (ברמה כזו או אחרת), לרובם קשיי דיבור והם מתנועעים בצורה שונה כי השרירים בוגדים בהם. כשישבתי עם מ' שאלתי אותו (כי כבר ידעתי מראש) אם הוא כבר אכל נודלס לארוחת הבוקר. ומ' כאילו חיכה עם התשובה (אצל החברה מההייטק היו אומרים שלתשובה הזו היה לו שקף במצגת) וכשהיה תורו לענות הו מיד הינהן ואמר באנגלית עילגת שכן. מ' עלה לסוס ועשה את כל מה ש ס' ביקשה ממנו. מ' גילה כושר מדהים והבנה כאשר התבקש לנהג את הסוס שמאלה וימינה וגם לעצור. מ' סיים את השעור וחיבק את הסוס שלו ט'. הסוס העייף לא עשה שום דבר מיוחד. מ' ירד מהסוס כמעט בקפיצה ונעמד מולו. מ' חיבק את הסוס ואמר לו שהם יתראו בשבוע הבא. ילדי האורוות (כפי שמכנים אותם המקומיים) באו לאסוף את הסוסים וביקשתי מס' ש מ' יחכה עד שיקחו את הסוס שהובלתי. מ' הסכימה. נפרדנו מהסוס וליוויתי את מ' לכיוון האוטובוס. באמצע הדרך עצרנו וטפחתי למ' על השכם. אמרתי לו שהוא תיפקד היום בצורה נפלאה ואני גאה בו. ב' ניסה כמה פעמים לתת לי חמש גבוהה (תרגום לא כל כך מוצלח מאנגלית) ולא הצליח. כיוונתי את ידו של מ' ליד שלי ופעם השלישית הידיים נפגשו. נתתי למ' חיבוק והוא עטף אותי חזק ונתן לי חיבוק חזק שלא הצלחתי להשתחרר ממנו שניות מספר. אמרתי למ' שאני אחכה לו שם בשבוע הבא ומ' היה שמח. באותו הרגע הבנתי שזה התחום שאני רוצה לעבוד בו (ילדים בעלי לקויות) ובאותו הרגע הבנתי למה לא היה לי איכפת להגיע ביום גשום, לנעול מגפיים צהובות ולדרוך בבוץ כשאני מנסה לנהג סוס זקן ועצבני. הבנתי באותו הרגע שמ' חיכה לי והוא גם יחכה לי שם בשבוע הבא. אני חושב ש מ' רואה בי סוג של חונך ואני שמח על כך!

שיר השרירים

אני לא נוהג לירות טוקסיקונים,

אני לא קדוש,

אני עשוי בשר ודם,

אני עושה טעויות, את לא?

אם עשיתי משהו שלא אהבת - ספרי לי!

אם היו לך ציפיות ולא מימשת אותם - תיידעי אותי!

אז מה אם את חשבת עלי קודם - אז מה?

כולנו עסוקים במשחק של החיים,

לכולנו יש קשיים ומטלות,

אני מבין אותך,

מותר לך להיפגע,

אבל בינינו, לא זוכר שעשיתי רע לאיש,

גם לא לך,

נכון, אולי לא עשיתי טוב מספיק (וגם על זה אפשר להתווכח),

אבל, בשום מקום לא כתוב שאת צריכה להתנהג אלי ככה,

אם פגעתי בך כל כך אני מתנצל,

אבל,

אם רצית את תשומת ליבי אל תהססי לדרוש אותה!

דבר אחד אני מבקש,

אנחנו בוגרים - אל תשחקי איתי משחקי כוח מטופשים!

את נבונה,

אני לרוב מגיע אליך כדי להתייעץ,

וממך אני מצפה ליותר!

זה נכון שאדם נמדד בנדיבות שלו, ביכולת שלו להיות אופטימי ובהתנהגויות שלו במצבי הרוח השונים,

זה נכון שאני לא תמיד מצטיין בנ"ל, אבל,

חבר טוב אמר לי פעם שהוא מחלק את העולם לשניים - חיוביים ושליליים,

הוא גם אמר לי שאני אדם חיובי,

ואני, אני בהחלט תופס את עצמי ככזה,

ידיד מקדיש לחברה אמיתי שיר,

אם את חברה אמיתית,

תנסי לעשות את אותו הדבר,

אם את חברה אמיתית,

את כבר בטח תביני על מה אני מדבר.

אני חיה לי מיום ליום ...

אני לא ממלא לוטו בקביעות - אני נוטה להשליך את כספי לפח רק בהגרלות גדולות במיוחד אבל, כהרגלי בקודש, אני לא מפספס שום הזדמנות ובכל פעם שאני עובר מול דוכן פיס, אני בודק אם המספרים שהוגרלו הם המספרים שלי, ובסתר ליבי, אני מקווה שהם לא. היום עשיתי את מה שאני רגיל לעשות וכשאני עובר על רשימת המספרים, אני מגלה ש 5 מתוך 6 הם מספרים שאני משחק בקביעות. לקחתי צעד אחד אחורה והתחלתי ללכת. אחרי שנייה חזרתי שוב ללוח והתבוננתי במספרים שוב. רגעים אחרים קלטתי שאת רוב חיי כבוגר חייתי תחת הסיסמה "מה היה קורה אילו?" : מה היה קורה אילו היה לי יותר כסף? מה היה קורה אילו הורי היו יותר משכילים, מה היה קורה אילו הורי עודדו אותי לפתח תחביב מסוים? מה היה קורה אילו לימודים היו חשובים עבור הורי והם היו דוחפים אותי ללמוד לימודים גבוהים? מה היה קורה אם הייתי יצוא עם ההיא? מה היה קורה אם הייתי מתחתן עם אחרת? מה היה קורה אם הייתי משקיע בבורסה? מה היה קורה אם הייתי ממלא שלשום לוטו? כשרצו אצלי בראש אותם שאלות "אילו", קלטתי פתאום כמה אנרגיות ביזבזתי בכל השנים על פנטזיות במקום לתעל את האנרגיות שלי לכיוונים חיוביים יותר ולחיות/להנות מהרגע. מעבר לאנרגיות שהלכו לריק בזבזתי גם משאבים נפשיים רבים בחיפושי אחרי מקורות חיצוניים שאותם ניסיתי להאשים בהצלחות ובכשלונות שלי. היום אני מבין שפשוט הייתי צריך לשאול את עצמי מה עצמי באמת רוצה לעשות ולא לחכות שגורמי שמיים או אלילות מזל יקבעו זאת עבורי. אני מאמין שאם הייתי מחליט בשלב יותר מוקדם בחיי על דרכי וחי ועושה דברים כדי להשיג את הדרך הזו הייתי חי חיים יותר רגועים שלא מצריכים להסתכל בלוח מספרים ולקוות שהמספרים שלך לא מופיעים עליו. כשחזרתי הביתה התיישבתי לכתוב את מה שאתם קוראים עכשיו ושמעתי במקביל ובמקרה קליפ נחמד שאת מילותיו תוכלו לקרוא בהמשך ולא יכולתי שלא לחשוב על צירוף המקרים (אולי בכל זאת כוח שמיימי מכוון את הדברים על הפלנטה הזו) בן מה שכתבתי לבן מה שאני שומע. אז כמו שאומר השיר, גם אני הייתי רוצה לשים את עברי מאחור ולחיות את חיי יום אחרי יום

Day by Day - Regina

I've mistaken a thousand times

Always making the same mistakes

Then one day, you cannot escape

There will be nothing left you can take

With the memories of the past

Living with fear and with my regrets

I am paying a price too high

I want to wave the past goodbye

I want to live all my life, day by day

I want to live everyday, as my last

I want to live all my life, day by day

I want to live and fly away

I want to live all my life, day by day

I want to live everyday, yeah yeah

I want to live all my life, day by day

I want to live and fly away

Searching for what I feared the most

Smiling to who would sell my soul

Leaving me with an empty ghost

Afraid again to see my future

Now I know that I have to try

There are things you can never buy

I had money, I can't deny

I want to wave the past goodbye

I want to live all my life, day by day

I want to live everyday, as my last

I want to live all my life, day by day

I want to live and fly away

קשרי לקוחות : הקונה האסרטיבי והמוכרת העקשנית

לפני שבוע נכנסתי לחנותה המהודרת של הרפדת השכונתית. הסברתי לה שברצוני לרפד את ששת הכסאות של פינת האוכל שלנו שכבר ידעו ימים טובים יותר. היא שאלה אותי באיזה בד ארצה לרפד ואחרי דפדוף קצר בקטלוג הצבעתי על בד בצבע אפור כהה. הרפדת התייעצה על המנהלת שלה כדי לטכס מחיר ואחרי מספר דקות היא חזרה אלי עם הצעה קוסמת שבה היא מעריכה את עלות הריפוד של כל כיסא ב 330 מטבעות מקומיים (לא כולל הובלה מ ואל בית הלקוח). אמרתי תודה. לקחתי כרטיס ביקור ואמרתי לה שלמען הסר ספק, אצלם את הכיסא בבית, אשלח לה באימייל את תמונות וכשהיא תראה את הכיסא היא תחליט אם היא צריכה לשנות את ההערכתה. נפרדנו כידידים לא לפני שאמרתי לה שאם המחיר שהיא נתנה יהיה תקף גם אחרי שתראה את הצילומים, אגיע עם אשתי כדי לבחור בד סופי ולחתום את העיסקה. בנוסף, אמרתי לה שכרגע יש לנו שש כסאות ואשמח לקבל ממנה הצעה לשתי כסאות נוספים שיהיו דומים ככל האפשר לכסאות שלנו ושיכללו כמובן את הריפוד החדש. הרפדית והמוכרת האדיבה חייכו ונפרדו ממני לשלום. אחרי יומיים עשיתי כפי שהתחייבי, צילמתי את הכיסא ממספר זווית כדי שיהיה לה מושג טוב יותר על מה מדובר ושלחתי אליה את התמונות. מייל קצר ולקוני הגיע ממנה אחרי שעתיים שבו היא אומרת "אוקיי , בדקתי את הצילום ומה שאמרת לך בזמנו מקובל עלי". שמח וטוב לב בישרתי לאשתי שמצאתי משהי שמוכנה לעשות את העבודה תמורת סכום הוגן וסיכמנו שבסוף השבוע אנחנו פוקדים שוב את החנות כדי לסגור סופית את התנאים. בדיוק שבוע אחרי, כפי שהבטחתי למוכרת, הגענו אני ואשתי שוב לחנות. אני ואשתי התווכחנו קלות על הבד שנשתמש בו ולגמר עלו שלשוה מתמודדים. אחד פסלנו בגלל הצבע ואת השני בגלל המחיר וכך נשארנו עם בד ירקרק עם דוגמא עדינה וחביבה ששנינו הסכמנו עליו. אמרנו למוכרת שזה זה וביקשנו לסגור את המחיר. המוכרת רשמתה לפניה את הפרטים וכששאלנו את המחיר היא אמרה 500 עבור כל כיסא. שאלתי בנימוס כיצד זה יתכן? והיא אמרה לי שזה המחיר. הזכרתי לה את האימייל וההסכם בינינו והיא ירדה ל 400 אבל לא היתה מוכנה לעשות זאת תמורת 330. הסברתי לה בעדינות שאני לא מקבל את טיעוניה ("אנחנו לא מרוויחים"), שאני קיימתי את הצד שלי בעיסקה ושאני מצפה שהיא תקיים את שלה. המורכת התעקשה שהיא לא יכולה לעשות כלום. בשלב הזה כבר הדם התחיל לבעבע בעורקי. אמרתי לה שאני לא מוכן לשלם לה יותר מ 350 עבור כל כיסא (שזה ממילא 20 יותר ממה שהיא התחיייבה) ושכדאי לה לשקול שוב את ההצעה ולקחת בחשבון שהיא גם הולכת לייצר עבורי שתי כסאות נוספים. המוכרת חשבה לרגע ואז נדלקה אצלה נורה וירטואלית מעל הראש שהודיע לה שמצאה דרך "לדפוק" את הקונה. המורכת מיד הודיע לי שהיא תרפד כל כיסא ב 350 אבל שאת הכסאות הנוספים היא תיייצר ב 3000 לכל כיסא. נתתי לה מבט שלא מתיר ספק שאותי לא עשו באצבע (סלחיה על הביטוי העממי) והסברתי לה שהיא הגזימה בגדול. המוכרת שנתפסה בקלקלתה חייכה במבוכה ואמרה שהיא צריכה לדבר עם הבוס. בשלב הזה כבר הייתי עצבני ואשתי אותתה לי שאנחנו הולכים. המוכרת לא ידעה איך לרדת מן העץ הגדול שעליו טיפסה. היא חזרה אלינו וחיכתה שאנחנו נעשה את הצעד הראשון. ביקשתי מהמוכרת דף נייר ועט. בראש הדף כתבתי לה את מספר הטלפון שלי, בשורות הבאות כתבתי לה כמה אני מוכן לשלם ובהפגנתיות הטחתי את ידי על השולחן מעל דף הנייר ואמרתי לה שאם היא רוצה את הביזנס היא שתתקשר. יצאנו את החנות ולא הבטנו לאחור. מוכרח להודות שמעולם לא הרגשתי כל כך אסרטיבי ושכשיצאנו מהחנות ופסענו ברחוב הרגשתי אפילו תחושת עילוי.

כל מה שאני צריך זה את האהבה שאת נותנת

זה נכון שאני עושה דיאטת כאסח והשלתי כבר כמה קילוגרמים. זה גם נכון שחשבתי לפקוד בשבוע הבא את חדר הכושר ורק מהמחשבה התמלאתי אדרנלין ואולי בגלל זה יש לי אנרגיות חיוביות בימים האחרונים. אבל הבוקר היה לי אקסטרה מרץ ורק באמצע היום נפל לי האסימון והבנתי למה אני חש את אותם תחושות חיוביות וממלאות. מ' היא כבר ילדה גדולה ונוסעת לבד לבית הספר בבוקר. כשאנו נפרדים ואני משלח אותה לבית הספר באוטובוס לא נרשמים ארועים או סצנות מיוחדות בבקרים. כבר הרבה זמן שמ' רוצה שאני אסע איתה באוטובוס לבית הספר ואני מניח שהיא פשוט רוצה להרגיש מיוחדת ולהשוויץ וזה לגיטימי. אתמול בערב הודעתי לה חגיגית שאני עומד לנסוע איתה בבוקר באוטובוס ושגם אגיע בצהריים לגן כדי לקרוא לילדי הכיתה סיפורים שהיא תבחר. הילדה היתה ברקיע השביעי. בבוקר שניסתי מותניים אחרי לילה קצת קשה עם הקטנצ'יק שמצמיח שיניים. קמתי, התגלחתי, התקלחתי ובשעה שמונה ועשרה התייצבנו בלובי וחיכינו לאוטובוס - מ' היתה מאושרת ולא הפסיקה להתלוצץ עם החבר שישב לצידה. אחרי נסיעה קצרה הגענו לגן. הילדים מקבלים כרבע שעה לפני שנכנסים פנימה לשחק בכל משחק חופשי שליבם חפץ. מ' לקחה כדור ומחבט והתחלנו להכות בו. הפכנו לאטרקציה - לא הרבה הורים מגיעים לגן בבוקר ואלה שמגיעים לא כל כך שמים לב לילד שלהם לא כל שכן משחקים איתם בכדור. לאט לאט נאספו מסביבנו עוד ילדים ואז כבר שינינו משחק ושיתפנו עוד. כשנאלצנו להיפרד ספרתי שישה ילדים והיד היתה עוד נטויה אם הזמן היה מאפשר זאת. אמרנו יפה שלום והבטחתי לחזור בצהריים לקיים את הבטחתי השנייה. בצהריים חזרתי כדי לקרוא לכיתה שני סיפורים. בתי התיישבה לצידי והפכה את דפי הספר שקראתי תוך כשי שהיא נמרחת עלי ולא מפסיקה להשוויץ בסחורה בפעם השנייה. למרות שהילדים טענו בפני בתחיחת המפגש שהם כבר שמעו את הספר שאני עומד לקרוא להם, הסברתי שכל אחד קורא ספר בצורה קצת שונה ואני מאמין שאפסק להם את הסחורה. וכך עשיתי. הילדים היו מאושרים ואני הייתי שמח. הבנתי באותם רגעים שהיעוד שלי בחיים הוא לעבוד עם ילדים. הבנתי שאולי אין לי עדיין את כל הכישורים וההסמכות אבל כן הבנתי שאני "מגנט" ושיש לי כניראה משהו פנימי - איזושהי מתת אל שגורמת לילדים לאהוב אותי. לפני שיצאתי מהגן היתה סצינה קצרה של "אני רוצה לבוא איתך הביתה עכשיו" מלווה בהסבר קצר ותקיף מצידי "אני הולך להיפגש עם י' בעלה של מ', נו את יודעת, הזוג שיש להם כלב גדול, (כן עם הבת שלי מוכרחים לדייק בפרטים) לארוחת צהריים" . כשיצאתי את הגן שמתי את האיפוד באוזניים. שמעתי את "רק את" של פלייניג פיק'צטס וכך, כשאני פוסע בן טיפות גשם גדולות ובעודי נרגע וניכנס חזק לתוך השיר, היתה לי התגלות (הארה), היום הייתי אקסטרה שמח ומלא אנרגיות כי שימחתי את ליבה של בתי. היום הרגשתי טוב במיוחד כי גרמתי לפחות לילד אחד להיות מאושר וזה הספיק לי.

Only you - Flying Pickets

Looking from a window above

It's like a story of love

Can you hear me

Came back only yesterday

We're moving farther away

Want you near me

All I needed was the love you gave

All I needed for another day

And all I ever knew

Only you

Sometimes when I think of your name

When it's only a game

And I need you

Listen to the words that you say

It's getting harder to stay

When I see you

All I needed was the love you gave

All I needed for another day

And all I ever knew

Only you

All I needed was the love you gave

All I needed for another day

And all I ever knew

Only you

All I needed was the love you gave

All I needed for another day

And all I ever knew

Only you

This is gonna take a long time

And I wonder what's mine

Can't take no more

Wonder if you'll understand

It's just the touch of your hand

Behind the closed door

All I needed was the love you gave

All I needed for another day

And all I ever knew

Only you